סיכום על בריתות הר עיבל והגבעונים
הנקודות החשובות
- לאחר כיבוש העי, מקיים יהושע את ציווי משה: הוא בונה מזבח על הר עיבל מאבנות שלמות שלא עבר עליהן ברזל, ומקריב עליו עולות ושלמים לה'. זו הכרת תודה ציבורית לאחר ניצחון.
- יהושע כותב על האבנות את משנה תורת משה – עותק של ספר התורה – לעיני כל ישראל. זהו מעמד ציבורי חגיגי של קבלת התורה בתוך ארץ כנען עצמה.
- כל ישראל – זקנים, שוטרים, שופטים וגרים – עומדים משני עברי הארון: מחצית מול הר גריזים שממנו נאמרות הברכות, ומחצית מול הר עיבל שממנו נאמרות הקללות – בדיוק כפי שציווה משה.
- יהושע קורא את כל דברי התורה – הברכה והקללה – לאוזני כל הקהל, כולל הנשים, הטף והגרים. מעמד זה מחדש את הברית בין ישראל לאלוהים בתחילת חייהם בארץ.
- שבטי כנען שומעים על ניסי ישראל ומתאחדים למלחמה. אבל הגבעונים – עיר קרובה לישראל – בוחרים בדרך שונה ומתוחכמת: הם מחליטים לרמות ולכרות ברית.
- הגבעונים מתחפשים לאנשים מדינה רחוקה: נועלים נעליים בלויות, לובשים שקים קרועים, נושאים לחם יבש ומתפורר, ובאים ליהושע בטוענם שבאו מארץ רחוקה ורוצים לכרות ברית.
- הגבעונים מצביעים על הלחם היבש: 'זה לחמנו חם לצידה אותנו מבתינו ביום צאתנו וכעת הנה יבש' – ראיה לכאורה שבאו מרחוק. יהושע ועסקי ישראל לא שאלו את ה'.
- יהושע כורת ברית עם הגבעונים ומשיא להם שבועה. שלושה ימים לאחר מכן מגלה ישראל שהגבעונים הם שכניהם הקרובים – יושבי גבעון, כפירה, בארות וקרית יערים.
- ישראל רוצה להכות בגבעונים, אבל הנשיאים אוסרים: 'נשבענו להם בה' אלוהי ישראל ועתה לא נוכל לנגוע בהם' – הברית והשבועה מחייבות גם כשנוצרו במרמה.
- הגבעונים נענשים בדרך אחרת: יהושע גוזר עליהם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה ולמזבח ה'. הגבעונים מקבלים את הגזרה בהכנעה, ונשארים בתפקיד זה לדורות.
הסיפור המלא
לאחר כיבוש העי המשיך יהושע לקיים את דברי משה לקראת החיים בארץ. הכיבוש הצבאי לא היה המטרה היחידה; עם ישראל היה צריך לבסס את חייו בארץ על ברית עם ה' ועל נאמנות לתורה.
יהושע בנה מזבח לה' על הר עיבל, כפי שציווה משה. המזבח נבנה מאבנים שלמות שלא עבר עליהן ברזל, כדי להדגיש קדושה ופשטות בעבודת ה'.
על המזבח הקריבו עולות ושלמים. הקרבנות ביטאו הודאה לה' לאחר הניצחון וגם חידוש קשר הברית בין ישראל לבין אלוהיו.
יהושע כתב על האבנים את משנה תורת משה לעיני בני ישראל. כתיבת התורה בארץ כנען סימנה שהתורה אינה שייכת רק למדבר, אלא היא הבסיס לחיים בארץ.
כל ישראל עמדו במעמד הברית: זקנים, שוטרים, שופטים, נשים, טף וגרים. המעמד היה ציבורי וכלל את כל חלקי העם, כי הברית מחייבת את כולם.
מחצית העם עמדה מול הר גריזים לברכה, ומחצית העם מול הר עיבל לקללה. כך התקיים הציווי של משה, והעם שמע את דברי הברכה והקללה.
יהושע קרא את כל דברי התורה באוזני הקהל. המעמד בהר עיבל לימד שעם ישראל נכנס לארץ לא רק כעם לוחם, אלא כעם שקיבל על עצמו תורה וברית.
באותו זמן שמעו עמי כנען על ניצחונות ישראל. רבים מהם החליטו להתאחד למלחמה נגד ישראל. הם ראו בכיבוש יריחו והעי סכנה גדולה.
הגבעונים בחרו בדרך אחרת. במקום להילחם, הם החליטו לרמות את ישראל ולגרום ליהושע לכרות איתם ברית כאילו באו מארץ רחוקה.
הגבעונים לבשו בגדים קרועים, נעלו נעליים בלויות, לקחו נאדות יין ישנים ולחם יבש ומתפורר. כל המראה שלהם נועד לשכנע שהם עברו דרך ארוכה מאוד.
הם באו אל יהושע ואל אנשי ישראל ואמרו שבאו מארץ רחוקה ורוצים לכרות ברית. הם הציגו את הלחם היבש כראיה לכך שכאשר יצאו מביתם הוא היה חם וטרי.
אנשי ישראל חשדו מעט ושאלו אולי הגבעונים יושבים בקרבם. אך בסופו של דבר יהושע והנשיאים קיבלו את דבריהם, לקחו מצידם, ולא שאלו את פי ה'.
יהושע כרת עם הגבעונים ברית ונשבע להם. לאחר שלושה ימים התברר שהגבעונים אינם מארץ רחוקה, אלא שכנים קרובים: גבעון, כפירה, בארות וקרית יערים.
העם כעס ורצה לפגוע בגבעונים, אך הנשיאים אמרו שאי אפשר לעשות זאת, מפני שנשבעו להם בשם ה'. גם שבועה שניתנה לאחר מרמה עדיין מחייבת ואין לחלל את שם ה'.
יהושע קרא לגבעונים ושאל מדוע רימו את ישראל. הגבעונים ענו שפחדו מאוד, כי שמעו שה' ציווה לתת לישראל את הארץ.
יהושע גזר עליהם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'. כך הם נשארו בחיים, אך קיבלו תפקיד של שירות קבוע.
סיפור הגבעונים מלמד כמה חשוב לשאול את פי ה' לפני החלטות גדולות. מראה חיצוני וסיפור משכנע יכולים להטעות, ולכן מנהיג צריך שיקול דעת ויראת שמים.
הנושא כולו מחבר בין ברית אמת לבין ברית שנעשתה במרמה. בהר עיבל ישראל קיבל את התורה בגלוי, ובסיפור הגבעונים למד שהברית והשבועה מחייבות אחריות גדולה.
