סיכום על הציונות – ראשית הדרך עד 1914
הנקודות החשובות
- הציונות צמחה מתוך כישלון האמנציפציה ועמידה מול אנטישמיות מחודשת בסוף המאה ה-19.
- משפט דרייפוס (1894) הוכיח להרצל שהבעיה היהודית לא תיפתר דרך אינטגרציה.
- הרצל פרסם 'מדינת היהודים' (1896) – חיבור שקרא להקמת מדינה יהודית עצמאית.
- הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) הפך את הציונות לתנועה פוליטית מאורגנת.
- הרצל ניסה להשיג צ'רטר (הכרה בינלאומית) מהסולטן העות'מאני ומעצמות אירופה – ונכשל בחייו.
- העלייה הראשונה (1882–1903) הביאה עולים בעיקר מרוסיה ורומניה שהקימו מושבות חקלאיות.
- העלייה השנייה (1904–1914) הביאה חלוצים סוציאליסטים שבנו קיבוצים ומוסדות לאומיים.
- ויכוח מרכזי בציונות: ציונות מדינית (דיפלומטיה ראשית) מול ציונות מעשית (התיישבות ראשית).
- הבונד ייצג חלופה לאומית יהודית: אוטונומיה תרבותית-לאומית באירופה, לא הגירה לא"י.
- הציונות שאבה השראה מתנועות לאומיות אירופיות אך נבדלה מהן: עם ללא שטח, ממלכה ללא ארץ.
הסיפור המלא
בסוף המאה ה-19 עמד העם היהודי בפני שאלה קיומית: כיצד לשרוד בעולם שהבטיח שוויון אך המשיך לרדוף? האמנציפציה – שחרור היהודים מחוקי אפליה בן-מאתיים שנה – נכשלה לספק מחסה מפני האנטישמיות החדשה. בפריז 1894 נשפט קצין יהודי, אלפרד דרייפוס, לשקר ולכלא – לא למרות שהיה צרפתי, אלא משום שהיה יהודי. כתב העת הרצל, שסיקר את המשפט, הבין: הבעיה לא תיפתר מבפנים.
בנימין זאב הרצל היה עורך דין ועיתונאי וינאי, לא דתי ובהחלט לא מסורתי. אבל אחרי משפט דרייפוס הוא כתב 'מדינת היהודים' (1896) – חיבור שהצית את הדמיון הציוני. הרעיון: לא לחכות לטוב לב הגויים, אלא לבנות מדינה משל עצמנו. הרצל לא ראה עצמו משיח – הוא ראה עצמו מדינאי. הוא פגש קיסרים, סולטן, מדינאים – וביקש צ'רטר, אישיון, הכרה.
הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) היה יותר ממפגש: הוא היה הצהרה לעולם. לראשונה מזה אלפיים שנה ישבו נציגי העם היהודי כגוף פוליטי ריבוני. הרצל כתב ביומנו: 'בבאזל ייסדתי מדינה יהודית. אם אומר זאת בקול רם היום, כולם ילעגו לי. אבל בעוד חמישים שנה, כולם יראו.'
בארץ ישראל עצמה החלה ההתיישבות עוד לפני הרצל. גלי עלייה ראשונה (1882–1903) ושנייה (1904–1914) הביאו עשרות אלפי יהודים מרוסיה ורומניה. הם הקימו מושבות (ראשון לציון, זכרון יעקב), ייבשו ביצות, למדו עברית, ובנו שכבות חברתיות חדשות. הם לא חיכו לצ'רטר – הם בנו עובדות בשטח.
הציונות לא הייתה אחידה. ויכוחים פנימיים פילגו אותה: ציונות מדינית (הרצל) מול ציונות מעשית (ביל"ו, העלייה הראשונה); ציונות חילונית מול ציונות דתית (מזרחי); ציונות סוציאליסטית (בורוכוב) מול ציונות ליברלית. אחד מגדולי מבקריה, הבונד, טען: היהודים הם עם של כאן ועכשיו – הפתרון הוא שוויון ולא הגירה.