סיכום על הציונות בזמן מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור
הנקודות החשובות
- פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) הציב את הישוב היהודי בסכנה תחת השלטון העות'מאני.
- ג'מאל פחה, מושל סוריה, נקט בדיכוי: גירוש תושבים, הגבלות ומשפטים.
- יהודים מיפו ותל אביב גורשו ב-1917 בפקודת ג'מאל פחה.
- ארגון ניל"י ארגן ריגול לטובת הבריטים מתוך האמונה שהשחרור הבריטי יסייע לציונות.
- חלוצי העלייה השנייה (בן-גוריון, בן-צבי) בחרו לשתף פעולה עם העות'מאנים – ובסוף גורשו.
- הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) הייתה מכתב של שר החוץ הבריטי המכיר ב'בית לאומי לעם היהודי' בארץ ישראל.
- זו הייתה ההכרה הבינלאומית הראשונה בתביעה הציונית – הפריצה הדיפלומטית שהרצל חלם עליה.
- האינטרסים הבריטיים כללו: משיכת תמיכה יהודית, בסוס שלטון בארץ ישראל לאחר המלחמה.
- חיים וייצמן ניהל את המשא ומתן הבריטי-ציוני שהוביל להצהרה.
- הנוסח הסופי כלל הסתייגויות: 'לא ייפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות בארץ ישראל'.
הסיפור המלא
ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ושינתה את פני העולם. עבור הציונות, המלחמה הייתה גם איום וגם הזדמנות. הישוב היהודי בארץ ישראל, שהיה תחת שלטון עות'מאני, מצא עצמו בסכנה ממשית. ג'מאל פחה – מושל סוריה ואחד מ'שלושת הפחות' שמשלו בממלכה – ראה ביהודים גורם בלתי אמין ואפילו בוגדני.
ג'מאל פחה נקט בצעדים קשים: גירוש תושבים, הגבלת פעילות, גיוס כפוי ולעתים הוצאות להורג. יהודים רבים גורשו מיפו ותל-אביב בשנת 1917. הכלכלה נפגעה, רעב פקד חלקים מהישוב. המוסדות הציוניים, כולל הבנק הלאומי והאגודות החקלאיות, הוגבלו או נסגרו.
לצד הדיכוי צצו גם דרכי תגובה. ארגון ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) – רשת ריגול שארגנו יהודים כמו שרה אהרונסון ואחיה אהרון – סיפקו מידע לבריטים. אחרים עדיין בחרו בנאמנות לעות'מאנים. אנשי העלייה השנייה, ובראשם בן-גוריון ובן-צבי, קראו לשתף פעולה עם השלטון – ושילמו על כך בגירוש.
הרגע המכונן הגיע ב-2 בנובמבר 1917: הצהרת בלפור. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור כתב לוולטר רוטשילד, מנהיג יהדות בריטניה, מכתב קצר – פחות ממאה מילים – שהכיר ב'בית לאומי לעם היהודי' בארץ ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שמדינה גדולה הכירה ציבורית בתביעה הציונית.
מה הניע את בריטניה? אינטרסים: הם ביקשו להכניס את יהודי אמריקה ורוסיה לצד בעלות הברית, לבסס את שלטונם על ארץ ישראל לאחר המלחמה, ולחזק את מעמדם בהסכמי החלוקה. הציונים, בראשם חיים וייצמן, מיהרו לנצל את ההזדמנות – גם אם הנוסח הסופי הכיל הסתייגויות שהציונים לא אהבו.