סיכום על הסכסוך היהודי-ערבי — מאורעות, מרד ומדיניות בריטית
הנקודות החשובות
- שורשי הסכסוך היו לאומיים: ציונות מול לאומיות ערבית-פלסטינית בארץ אחת.
- נושאי המחלוקת המרכזיים היו עלייה יהודית, רכישת קרקעות, ביטחון ומוסדות שלטון.
- מאורעות 1920 ו-1921 חיזקו את תחושת חוסר הביטחון של היישוב.
- מאורעות 1929 פרצו סביב הכותל והפכו לאלימות קשה בירושלים, חברון, צפת ומקומות נוספים.
- בחברון נרצחו 67 יהודים, ובהם בני קהילה ותיקה.
- ועדת שו קשרה את המתח לפחד הערבי מעלייה יהודית, רכישת קרקעות ואיום פוליטי עתידי.
- המרד הערבי הגדול (1936-1939) החל בשביתה כללית והפך למרד מזוין.
- גורמי המרד כללו עלייה יהודית מוגברת, רכישת קרקעות, מצוקה כלכלית וחשש לאומי.
- ועדת פיל (1937) הציעה לראשונה רשמית חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית.
- הערבים דחו את הצעת החלוקה, וביישוב היהודי התנהל ויכוח אם לקבלה כבסיס למשא ומתן.
- הספר הלבן של 1939 הגביל עלייה ל-75,000 יהודים בחמש שנים ולאחר מכן דרש הסכמה ערבית.
- הספר הלבן נתפס ביישוב כבגידה בריטית, במיוחד לנוכח רדיפת יהודי אירופה.
הסיפור המלא
בתקופת המנדט הבריטי החריף הסכסוך בין היישוב היהודי לבין ערביי ארץ ישראל. שורשיו היו לאומיים ופוליטיים: שתי תנועות לאומיות ראו בארץ בסיס לעתידן. היהודים ביקשו לבנות בית לאומי באמצעות עלייה, רכישת קרקעות, מוסדות והתיישבות; הערבים, שהיו רוב האוכלוסייה, חששו מאובדן כוח פוליטי, מפגיעה כלכלית ומכך שיהפכו למיעוט בארצם.
הבריטים עמדו באמצע, אך לא הצליחו לבנות מנגנון מוסכם לשני הצדדים. היהודים חששו שמועצה מחוקקת עם רוב ערבי תחסום את הבית הלאומי, והערבים התנגדו למסגרת שתיתן לגיטימציה לעלייה ולציונות. לכן שאלות כמו עלייה, קרקעות, ביטחון ומוסדות ייצוג הפכו לנקודות נפץ.
המאורעות הראשונים פרצו כבר בתחילת המנדט. ב-1920 התרחשו פרעות בירושלים סביב חג נבי מוסא, וב-1921 פרצו מאורעות ביפו. בכל פעם חזרה תבנית דומה: מתיחות לאומית, שמועות והסתה, אלימות, תגובה בריטית, ועדת חקירה וניסיון לתקן מדיניות. המאורעות חיזקו ביישוב את ההבנה שלא ניתן להסתמך רק על הבריטים להגנה.
מאורעות 1929 היו קשים במיוחד. המתח סביב הכותל המערבי והר הבית/אל-אקצא הפך לסמל למאבק לאומי ודתי. האלימות התפשטה מירושלים לחברון, צפת ומקומות נוספים. בחברון נרצחו 67 יהודים, רבים מהם בני קהילה ותיקה. הפגיעה ביהודי חברון וצפת זעזעה את היישוב וחיזקה את הדרישה לארגון ביטחון יהודי יעיל יותר.
ועדת שו הבריטית, שחקרה את מאורעות 1929, הצביעה על פחד ערבי מעלייה יהודית ומרכישת קרקעות כגורם עמוק למתח. בעקבות המאורעות התחדדו הוויכוחים סביב עלייה, קרקעות ומעמד פוליטי. הבריטים לא הסתפקו בדיכוי אלימות, אלא ניסו שוב ושוב למצוא פתרון מדיני ומנהלי, אך לרוב יצרו אכזבה חדשה אצל אחד הצדדים או אצל שניהם.
בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הוא התחיל בשביתה כללית ובחרם כלכלי, והפך בהדרגה למרד מזוין נגד הבריטים ונגד היישוב היהודי. הגורמים המרכזיים היו העלייה היהודית הגדולה של שנות ה-30, במיוחד בעקבות עליית הנאצים, רכישת קרקעות, מצוקה כלכלית ותחושת איום לאומי. הנהגת הערבים דרשה עצירת עלייה יהודית, עצירת מכירת קרקעות ליהודים והקמת שלטון על בסיס הרוב הערבי.
המרד נמשך עד 1939 ודוכא בכוח רב בידי הבריטים בעזרת צבא, משטרה, מעצרים ופעולות מודיעין. במקביל, שיתוף פעולה ביטחוני מסוים בין הבריטים ליישוב חיזק את יכולות ההגנה היהודית. המרד פגע גם בחברה הערבית עצמה: מנהיגים הוגלו או נאסרו, הכלכלה נפגעה, והחברה הפלסטינית נחלשה לקראת שנות ה-40.
בשנת 1937 פרסמה ועדת פיל מסקנה דרמטית: המנדט במתכונתו אינו עובד, ויש לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם אזור מנדטורי בריטי סביב ירושלים ומקומות קדושים. הערבים דחו את ההצעה, ובציונות הייתה מחלוקת: חלק ראו בה הזדמנות למדינה, וחלק ראו בה ויתור על חלקי ארץ ישראל ועל ירושלים.
בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, בריטניה פרסמה את הספר הלבן. הוא דחה למעשה את רעיון החלוקה, דיבר על מדינה עצמאית אחת בתוך עשר שנים, הגביל עלייה יהודית ל-75,000 עולים בחמש שנים, וקבע שאחר כך תימשך עלייה רק בהסכמת הערבים. בעיני היישוב זו הייתה נסיגה קשה מהמחויבות לבית הלאומי, דווקא בזמן שיהודי אירופה היו זקוקים למקלט.
