סיכום על היהודים לאן? — הפתרונות לשאלת הקיום היהודי בגולה
הנקודות החשובות
- ה'שאלה היהודית': בסוף המאה ה-19, בשל פוגרומים ואנטישמיות, עמד יהדות העולם בפני צורך דחוף לבחור בין פתרונות קיום שונים.
- ציונות: תנועה לאומית שתבעה הקמת מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל. תיאודור הרצל, מייסדה המדיני, כינס את הקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897).
- 'עבודת ההווה': הציונות לא רק חלמה — היא פעלה: רכישת קרקעות, עלייה, ייסוד מוסדות לאומיים — כהכנה לקראת מדינה.
- הבונד: תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית שדחתה את הציונות, ותמכה בשמירה על יידיש ועל אוטונומיה תרבותית בתוך מדינות קיימות.
- אוטונומיזם: תפיסה שלפיה יהודים ימשיכו לחיות כמיעוט לאומי בגלות, אך יזכו לאוטונומיה תרבותית — בתי ספר, שפה, מוסדות.
- טריטוריאליזם: הסכים שנדרשת מדינה יהודית, אך לא בהכרח בארץ ישראל — ישראל זנגוויל הציע בין היתר את אוגנדה.
- הגירה: מיליוני יהודים בחרו בפתרון מעשי — לעזוב את ארצות הסבל ולבנות חיים חדשים, בעיקר באמריקה.
- הויכוח בין הזרמים: הם חלקו ביניהם לא רק על האמצעים אלא על השאלה הבסיסית — מהי זהות יהודית, ומה מחייב אותה?
- כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) היה רגע מפנה — לראשונה, ייצוג פוליטי לאומי לעם היהודי בזירה הבינלאומית.
- ההיסטוריה ענתה: השואה מחקה את רוב יהדות מזרח אירופה — ועמה את הבונד ואת האוטונומיזם. הציונות זכתה במדינה ב-1948. ההגירה לאמריקה הצילה מיליונים.
הסיפור המלא
בסוף המאה ה-19 עמד העם היהודי בפרשת דרכים. הפוגרומים ברוסיה, האנטישמיות הגזענית בגרמניה ובאוסטריה, ודילמת הזהות שעמדה בפני כל יהודי נאור — כל אלה הציבו שאלה שלא ניתן היה עוד להתחמק ממנה: מה יהיה גורל יהודי העולם? מה הפתרון הנכון ל'שאלה היהודית'? תשובות שונות, עמוקות ולעתים מנוגדות, עלו מתוך החברה היהודית עצמה.
הציונות טענה: הגלות היא הבעיה, ואין לה פתרון בגולה. תיאודור הרצל, עיתונאי וינאי שהזדעזע מפרשת דרייפוס, כתב ב-1896 את 'מדינת היהודים': לעם היהודי דרושה מדינה ריבונית משלו. כינס הרצל ב-1897 בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון. הציונות הלכה לאחר מכן ופעלה ב'עבודת ההווה' — רכישת קרקעות, עלייה, הקמת מוסדות — עם מגוון פנים: ציונות סוציאליסטית, דתית, רוויזיוניסטית.
הבונד (הסתדרות הפועלים היהודים הכללית, ייסוד 1897) דחה את הציונות וטען: אנחנו חלק מהמציאות המזרח-אירופאית. הפתרון אינו בריחה לארץ אחרת, אלא מאבק מעמדי-סוציאליסטי שיביא לשוויון לכל העמים כאן. הבונד תמך גם באוטונומיה תרבותית-לאומית יהודית — שמירה על יידיש, תרבות ובתי ספר — בתוך מדינה רב-לאומית, לא מדינה יהודית נפרדת.
הטריטוריאליזם הסכים עם הציונות שיש צורך בשטח ריבוני יהודי — אך לא הסכים שזה חייב להיות ארץ ישראל. ישראל זנגוויל, שכינה את הארץ 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ', הציע אוגנדה כאפשרות. ההגירה הציגה מסלול שלישי: לצאת מהארץ הקשה ולבנות חיים טובים יותר — בעיקר לאמריקה. מיליונים בחרו בנתיב זה ולא בנתיב הציוני. ביניהם — ויכוח ערני: איזה מהפתרונות ישרוד את מה שיבוא?