סיכום על ספר עזרא - הצהרת כורש וראשית שיבת ציון
הנקודות החשובות
- ספר עזרא נפתח לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל, ברגע שבו האימפריה הפרסית מחליפה את בבל וכורש מלך פרס מפרסם הצהרה חדשה.
- הפתיחה מדגישה שהדבר נעשה 'למלאת דבר ה' מפי ירמיהו': שיבת ציון אינה רק החלטה מדינית, אלא התגשמות נבואת נחמה.
- ה' מעיר את רוח כורש, וכורש מרשה ליהודים לעלות לירושלים ולבנות מחדש את בית ה'.
- כורש אינו כופה על כל היהודים לעלות. הוא מאפשר למי שרוחו מתעוררת לצאת לדרך, והשכנים נדרשים לסייע בכסף, זהב, רכוש ובהמות.
- כורש מחזיר את כלי בית ה' שנבוכדנאצר לקח מירושלים לבבל. החזרת הכלים מסמלת את החזרת הקדושה והזיכרון של המקדש לירושלים.
- ששבצר נשיא יהודה מקבל את כלי המקדש ומעלה אותם עם הגולה. בכך מתחילה שיבת ציון גם באופן מעשי, לא רק בהצהרה.
- עזרא ב מתאר רשימה רחבה של עולים: משפחות, כוהנים, לויים, משוררים ושוערים. השיבה היא תהליך של בניית קהילה שלמה.
- עוד לפני בניין המקדש, העולים בונים את המזבח ומחדשים את הקרבנות ואת חג הסוכות. עבודת ה' מתחילה גם לפני שיש בית בנוי.
- לאחר מכן מתחילה הנחת יסודות בית המקדש השני. העם שמח, אך הזקנים שראו את הבית הראשון בוכים, מפני שהם זוכרים את הפאר שאבד.
- ראשית שיבת ציון מלמדת שגאולה אינה מתרחשת ברגע אחד: היא מתחילה בהצהרה, ממשיכה בעלייה, בארגון, בחידוש פולחן ובבניין איטי של חיים חדשים בארץ.
הסיפור המלא
ספר עזרא פותח תקופה חדשה בתולדות עם ישראל. ספר מלכים הסתיים בחורבן ירושלים, שריפת בית המקדש הראשון וגלות בבל. לאחר שנים של גלות, מגיע רגע שבו נפתחת אפשרות לחזור לארץ ולבנות מחדש.
הרקע ההיסטורי הוא נפילת בבל ועליית פרס. כורש מלך פרס כבש את בבל והפך לשליט האימפריה הגדולה. בניגוד למדיניות הבבלית, שהגלתה עמים ושלטה בהם ביד קשה, כורש נקט מדיניות שאפשרה לעמים מסוימים לשוב לארצותיהם ולחדש את מקדשיהם.
ספר עזרא אינו מציג את הצהרת כורש רק כמדיניות אנושית. כבר בפסוק הראשון נאמר שהדבר נעשה למלאת דבר ה' מפי ירמיהו. כלומר, ההיסטוריה הפוליטית של פרס היא גם חלק מהתגשמות דבר ה' שנאמר בנבואות הנחמה.
ירמיהו ניבא שגלות בבל לא תהיה סוף הסיפור. לאחר תקופה של גלות יבוא זמן של שיבה. ספר עזרא מציג את הצהרת כורש כרגע שבו נבואת התקווה מתחילה להתממש במציאות.
הכתוב אומר שה' העיר את רוח כורש מלך פרס. ביטוי זה חשוב מאוד: כורש הוא מלך גוי, אך ה' יכול לפעול גם דרך מלכי אומות העולם. השיבה לארץ אינה תלויה רק בכוחם של היהודים, אלא בהשגחה שמניעה גם את ההיסטוריה הכללית.
כורש מפרסם קול בכל מלכותו וגם במכתב. הוא אומר שכל ממלכות הארץ נתן לו ה' אלוהי השמים, והוא פקד עליו לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. זו הצהרה מפתיעה: מלך פרסי מכיר בכך שתפקידו קשור לבניין בית ה' בירושלים.
הצהרת כורש מאפשרת לכל מי מבני העם לעלות לירושלים ולבנות את בית ה'. הוא אומר: מי בכם מכל עמו, יהי אלוהיו עמו ויעל. אין כאן כפייה על כל הגולים, אלא רשות וקריאה למי שמוכן לצאת לדרך.
העובדה שהעלייה אינה כפויה חשובה. לא כל יהודי בבל חזרו לארץ. חלק נשארו בגולה, שבה כבר נבנו חיים, משפחות ופרנסה. שיבת ציון התחילה בגרעין של אנשים שרוחם התעוררה והיו מוכנים לעזוב את הנוחות היחסית ולבנות מחדש.
כורש גם מצווה על האנשים שסביב העולים לסייע להם בכסף, בזהב, ברכוש, בבהמות ובנדבות לבית האלוהים. כלומר, ההצהרה אינה רק אישור עקרוני, אלא כוללת סיוע מעשי למסע ולבניין.
ראשי האבות ליהודה ובנימין, הכוהנים והלויים, וכל מי שה' העיר את רוחו, קמים לעלות ולבנות את בית ה' בירושלים. שוב חוזר הביטוי של התעוררות הרוח: הגאולה מתחילה גם בהחלטה פנימית של אנשים.
אחד המעשים החשובים של כורש הוא החזרת כלי בית ה'. נבוכדנאצר לקח את הכלים מירושלים בזמן החורבן ושם אותם בבית אלוהיו בבבל. כעת כורש מוציא אותם ומוסר אותם לששבצר נשיא יהודה.
החזרת הכלים היא סמל עמוק. הכלים אינם רק חפצים יקרים. הם זיכרון של המקדש שנחרב, של עבודת ה' שנפסקה ושל הקדושה שנלקחה לגלות. כאשר הכלים חוזרים, כאילו חלק מן המקדש מתחיל לחזור הביתה.
ששבצר מקבל את הכלים ומעלה אותם עם העלות הגולה מבבל לירושלים. ספר עזרא מפרט את מספר הכלים, ובכך מדגיש שהשיבה אינה רעיון כללי בלבד. יש לה צד מעשי, מסודר ומדויק.
בפרק ב מופיעה רשימת העולים. הרשימה ארוכה ומפורטת: משפחות, מקומות מוצא, כוהנים, לויים, משוררים, שוערים, נתינים ועבדי שלמה. בעיניים מודרניות רשימות כאלה נראות יבשות, אבל בתנך הן חשובות מאוד.
הרשימה מלמדת ששיבת ציון אינה רק סיפור של מנהיג אחד. זו חזרה של קהילה. לכל משפחה יש שם, לכל קבוצה יש מקום, וכל אחד נחשב כחלק מבניית החיים החדשים בארץ.
המספר הכולל של העולים הוא עשרות אלפים, נוסף על עבדים, שפחות, משוררים ובהמות. זו אינה חזרה של יחידים בלבד, אלא התחלה של חברה יהודית מחודשת בארץ יהודה.
כאשר העולים מגיעים לעריהם, הם נאספים בירושלים בחודש השביעי. הדבר הראשון שהם בונים אינו חומה ואינו ארמון, אלא מזבח. יהושע בן יוצדק, זרובבל בן שאלתיאל ואחיהם בונים את מזבח אלוהי ישראל.
בניין המזבח לפני בניין המקדש מלמד מסר חשוב: עבודת ה' מתחדשת גם כאשר הבית עדיין לא בנוי. אפשר להתחיל מחדש גם מתוך הריסות, כאשר יש רצון, סדר ונאמנות.
העולים מקריבים עולות לה' על המזבח, למרות הפחד מעמי הארצות שסביבם. הפחד קיים, אבל הוא אינו עוצר את חידוש עבודת ה'. הם יודעים שהשיבה לארץ תביא גם התנגדויות ואתגרים.
הם חוגגים את חג הסוכות ככתוב, ומקריבים את עולות החג. חג הסוכות מתאים במיוחד לשבי ציון: הוא מזכיר את נדודי המדבר ואת ההגנה האלוהית בדרך, ועכשיו הוא נחגג על ידי אנשים שחזרו ממסע גלות לארץ.
לאחר חידוש המזבח והקרבנות מתחילים להכין את בניין המקדש. העולים נותנים כסף לחוצבים ולחרשים, ומזון, משקה ושמן לצידונים ולצורים כדי להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, ברשות כורש מלך פרס.
הדבר מזכיר במידה מסוימת את בניין בית המקדש הראשון בימי שלמה, שגם בו הובאו עצים מלבנון ונוצר שיתוף פעולה עם צור וצידון. אבל הפעם התנאים צנועים יותר: העם קטן, חלש וחוזר מן הגלות.
בשנה השנייה לבואם אל בית האלוהים בירושלים מתחילים זרובבל, יהושע ושאר אחיהם להעמיד את הלויים לפקח על מלאכת בית ה'. בניין המקדש השני הוא משימה לאומית, דתית וארגונית.
כאשר מייסדים את היכל ה', הכוהנים עומדים בבגדי כהונה עם חצוצרות, והלויים בני אסף עם מצלתיים, להלל את ה' על פי ידי דוד מלך ישראל. השירה מחברת את שיבת ציון למסורת בית דוד ולמקדש הראשון.
העם עונה בהלל ובהודות לה': כי טוב, כי לעולם חסדו על ישראל. יש שמחה גדולה, כי יסודות בית ה' הונחו. לאחר חורבן וגלות, עצם התחלת הבניין היא רגע של תקווה.
אבל באותו מעמד נשמעים גם קולות בכי. רבים מן הכוהנים, הלויים וראשי האבות הזקנים, שראו את הבית הראשון, בוכים בקול גדול כאשר הם רואים את יסוד הבית הזה. הם זוכרים את פאר הבית הראשון ואת עומק האובדן.
כך נוצרת תמונה מורכבת: צעירים ואחרים שמחים על ההתחלה החדשה, והזקנים בוכים על מה שאבד. שני הקולות אמתיים. שיבת ציון היא גם שמחה וגם כאב; גם תקווה וגם זיכרון של חורבן.
הקול של העם נשמע למרחוק, ואין העם מכיר קול תרועת השמחה מקול בכי העם. השמחה והבכי מתערבבים. זו אחת התמונות המדויקות ביותר של שיקום אחרי אסון: אי אפשר לבנות עתיד בלי לשמוע גם את כאב העבר.
בהמשך הדרך יבואו גם קשיים והתנגדויות מצד עמי הארץ והשומרונים. יש מי שיציעו להשתתף בבנייה, והמנהיגים יסרבו כדי לשמור על זהות הקהילה ועל טוהר עבודת ה'. לאחר מכן יתחילו הפרעות ועיכובים.
לכן ראשית שיבת ציון אינה סיפור פשוט של חזרה מהירה וניצחון קל. היא תהליך ארוך: הצהרה מלכותית, התעוררות פנימית, עלייה, החזרת כלים, בניית מזבח, חידוש חג, הנחת יסודות, שמחה, בכי והתמודדות עם אויבים.
ספר עזרא מלמד שגאולה נבנית בצעדים. לפעמים הצעד הראשון הוא רק רשות לעלות. אחר כך צריך לאסוף אנשים, להחזיר כלים, לבנות מזבח, לארגן עבודה, להתמודד עם פחד ולהחזיק תקווה גם כאשר המציאות צנועה וקשה.
המסר הגדול של הנושא הוא ששיבת ציון אינה רק חזרה גיאוגרפית לארץ. היא חזרה לזהות, לתורה, למקדש, לקהילה ולברית. אחרי החורבן, העם מתחיל ללמוד איך לבנות שוב חיים של קדושה ואחריות בארץ ישראל.
