סיכום על מלכות דוד — מהכתרה בחברון לברית עולם בירושלים
הנקודות החשובות
- עם נפילת שאול, קינן דוד קינה גדולה ומרגשת: 'צְבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל — אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים!' הקינה — ייחודית בתנ"ך — מכבדת גם את שאול שרדפו וגם את יהונתן שאהב. דוד לא שמח בנפילת יריבו. הוא ציווה שלא ללמד 'קשת בני יהודה' — שהעם ידע להתאבל.
- דוד שאל בה' לאן לעלות ונצטווה חברונה. אנשי יהודה משחוהו מלך עליהם. במקביל, אבנר שר צבאו של שאול המליך את איש בושת בן שאול על שאר ישראל — הגיעה מלחמת אזרחים פנימית. שנות מלוכה מפוצלת.
- לאחר רצח איש בושת ואבנר, עלו זקני כל ישראל לחברון ומשחו את דוד למלך על ישראל כולו. 'דָּוִד בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמָלְכוֹ — וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּבִירוּשָׁלַיִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה.'
- דוד בחר לכבוש את ירושלים — 'עיר יבוס' — להפכה לבירה ניטרלית שלא שייכת לשבט ספציפי. היבוסים לעגו ואמרו שגם עיוורים וחיגרים יגנו עליה. דוד כבש את המצודה, יסד את 'עיר דוד', ובנה אותה מהמילוא ולפנים. ירושלים הפכה למרכז הלאומי של ישראל.
- הבאת ארון ה' לירושלים — ניסיון ראשון כשל. עוזה נגע בארון ומת. דוד נבהל ולא הכניסו לעיר דוד — הארון שהה בבית עובד אדום. שלושה חודשים לאחר מכן, עם ברכת בית עובד אדום, החליט דוד לנסות שוב. הפעם — בשמחה גדולה, בזבחים ובמחולות.
- כניסת הארון לירושלים: 'וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'.' מיכל בת שאול ראתה ממרום החלון וביזתה אותו בלבה. כשאמרה לו, ענה דוד: 'לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי — לְפָנָיו אֲשַׂחֶק.' הריקוד לא היה חולשה — היה הבעה של שמחה אלוהית שחרגה מנימוסי המלכות.
- דוד רצה לבנות בית קבוע לה'. הנביא נתן אמר בתחילה 'לך עשה' — אך ה' שלחו בלילה לתקן: 'הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?' ה' שאל שאלה רטורית: הוא לא ביקש בית. הסיבה לאי-הרשאה: 'כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אָתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ.' בנו שלמה יבנה.
- ה' כרת עם דוד ברית נצחית: 'וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ — כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן לְעוֹלָם.' ברית זו — 'ברית דוד' — נהפכה לאחד העמודים המרכזיים של האמונה היהודית ולבסיס לתקווה המשיחית לדורות.
- תגובת דוד לברית: 'מִי אָנֹכִי ה' אֱלֹהִים — וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם?' — הכרה עמוקה בפערים בין האדם האנושי לגדולה שניתנה לו. דוד לא לקח את הברית כמובנת מאליה, אלא כמתנה גדולה מכוחו. זוהי דמות אנושית שמכירה ביחסי התלות שלה עם ה'.
- מלכות דוד היא שיאה של תקופת המלוכה הראשונה. ירושלים — עיר בירה, ארון ה' — נוכחות אלוהית, ברית עולם — הבטחה לדורות. ובכל זאת, המלך גם הוא אנושי ופגיע, ואת זה נלמד בחטא הבא.
הסיפור המלא
לאחר מות שאול ויהונתן בהר הגלבוע הגיע אל דוד נער עמלקי וסיפר לו על נפילת שאול. הוא חשב שדוד ישמח לשמוע שהמלך שרדף אותו מת, אבל תגובת דוד הייתה הפוכה לגמרי. דוד קרע את בגדיו, התאבל, צם ובכה על שאול, על יהונתן ועל עם ישראל שנפל בחרב.
דוד לא שמח במות שאול. בעיניו, שאול היה עדיין משיח ה' ומלך ישראל. גם כאשר אדם פגע בו ורדף אותו, דוד לא מחק את כבודו ואת תפקידו. הוא ראה במות שאול אסון לאומי, לא הזדמנות אישית.
דוד נשא קינה על שאול ועל יהונתן. בקינה הוא אמר: איך נפלו גיבורים. הוא הזכיר את גבורתם של שאול ויהונתן, את אהבתם ואת מקומם בעם. הקינה מלמדת על גדלות נפש: דוד יודע לכבד גם אדם שהכאיב לו, משום שהוא מביט על טובת ישראל ועל כבוד המלוכה.
לאחר האבל שאל דוד בה' לאן לעלות. ה' אמר לו לעלות לחברון. דוד לא מיהר לתפוס את השלטון בכוח, אלא ביקש הדרכה אלוהית. אנשי יהודה באו לחברון ומשחו את דוד למלך על בית יהודה.
באותו זמן לא כל ישראל קיבלו מיד את מלכות דוד. אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, המליך את איש בושת בן שאול על שאר ישראל. כך נוצרה תקופה של ממלכה מפוצלת: דוד מלך בחברון על יהודה, ואיש בושת מלך על חלקים אחרים של ישראל.
התקופה הזאת הייתה תקופה עדינה וקשה. לא היה רק מעבר פשוט ממלך אחד למלך אחר, אלא מאבק על נאמנות, זהות ואחדות. דוד הלך והתחזק, ובית שאול הלך ונחלש. בסופו של דבר נרצחו אבנר ואיש בושת, והדרך לאיחוד הממלכה נפתחה.
כאשר באו זקני ישראל אל דוד בחברון, הם אמרו לו: עצמך ובשרך אנחנו. הם הזכירו שגם בימי שאול דוד היה המוציא והמביא את ישראל, וה' אמר לו לרעות את עמו ישראל. דוד כרת עמם ברית, והם משחו אותו למלך על כל ישראל.
דוד היה בן שלושים במלכו, ומלך ארבעים שנה. בחברון מלך שבע שנים ושישה חודשים על יהודה, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה. כך הפך דוד ממלך שבטי בחברון למלך של ממלכה מאוחדת.
אחד הצעדים החשובים של דוד כמלך היה כיבוש ירושלים. באותה תקופה ירושלים הייתה עיר יבוסית, ולא הייתה שייכת לשבט מסוים בישראל. הבחירה בה כבירה הייתה חכמה מאוד: היא יכלה להיות עיר מרכזית וניטרלית שמחברת בין השבטים.
היבוסים לעגו לדוד ואמרו שגם עיוורים וחיגרים יוכלו להגן על העיר מפניו. אבל דוד כבש את מצודת ציון, והיא נקראה עיר דוד. הוא בנה את העיר וחיזק אותה, וירושלים הפכה למרכז המדיני של הממלכה.
בחירת ירושלים לא הייתה רק מהלך צבאי. היא הייתה גם מהלך לאומי. דוד יצר בירה חדשה, שאינה מזוהה עם שבט אחד בלבד. כך הוא חיזק את האחדות בין ישראל ויהודה ונתן לממלכה מרכז קבוע.
לאחר שביסס את ירושלים, רצה דוד להביא אליה את ארון ה'. הארון סימל את נוכחות ה' ואת הברית עם ישראל. אם ירושלים תהיה גם עיר המלוכה וגם מקום הארון, היא תהפוך למרכז רוחני ולא רק מדיני.
הניסיון הראשון להביא את הארון הסתיים באסון. הארון הובל בעגלה חדשה, וכאשר הבקר שמטו, עוזה שלח ידו ואחז בארון. עוזה מת, ודוד נבהל מאוד. הוא קרא למקום פרץ עוזה ולא רצה להכניס את הארון לעיר דוד.
הארון נשאר שלושה חודשים בבית עובד אדום, וה' ברך את ביתו. כששמע דוד על הברכה, הבין שאפשר להמשיך, אבל בזהירות ובכבוד. בפעם השנייה הובא הארון לירושלים בשמחה, בזבחים וביראה.
דוד שמח מאוד לפני ה'. הוא רקד וכרכר בכל עוז לפני הארון. השמחה שלו לא הייתה הצגה פוליטית, אלא ביטוי של התרגשות דתית עמוקה. דוד ראה עצמו לא רק כמלך, אלא גם כעבד ה' שמותר לו לשמוח לפני קונו.
מיכל בת שאול ראתה את דוד מן החלון ובזתה אותו בלבה. בעיניה, מלך צריך לשמור על כבוד חיצוני ועל הופעה רשמית. כאשר ביקרה את דוד, הוא ענה שהוא משחק לפני ה', אשר בחר בו. דוד העדיף ענווה ושמחה לפני ה' על פני גינוני כבוד מלכותיים.
לאחר שהארון היה בירושלים וישב דוד בביתו, עלה בלבו רצון לבנות בית לה'. דוד אמר לנתן הנביא שהוא יושב בבית ארזים, ואילו ארון ה' יושב בתוך יריעה. הרצון של דוד נראה יפה: הוא רצה לכבד את ה' ולבנות מקדש קבוע.
נתן הנביא אמר לדוד בתחילה לעשות כל אשר בלבו, כי ה' עמו. אבל בלילה בא דבר ה' אל נתן ותיקן את הדברים. ה' אמר שדוד לא יבנה לו בית. ה' הזכיר שהוא הלך עם ישראל באוהל ובמשכן, ולא ביקש לעצמו בית.
ה' גם הודיע לדוד שבנו יבנה את הבית. דוד היה איש מלחמות ושפך דמים, ולכן לא הוא יבנה את המקדש. הבנייה תיעשה בימי בנו, בזמן מתאים יותר של מנוחה ושלום. בכך ה' קבע שהמקדש אינו רק מפעל של כוח מלכותי, אלא בית של קדושה ושל שלום.
במקום שדוד יבנה בית לה', ה' הבטיח לבנות לדוד בית. הכוונה אינה לבית מאבנים, אלא לשושלת מלוכה. ה' הבטיח שזרעו של דוד ימשיך אחריו, שממלכתו תיכון, ושבית דוד יהיה קשור לברית מיוחדת.
ברית דוד היא אחת הבריתות החשובות בתנך. ה' אמר שכיסא דוד יהיה נכון לעולם. משמעות הדבר היא שבית דוד מקבל מעמד מיוחד בהיסטוריה של ישראל, וממנו תצמח התקווה למלך עתידי שיביא צדק, שלום וגאולה.
תגובת דוד לברית הייתה ענווה עמוקה. הוא בא לפני ה' ואמר: מי אנוכי ה' אלוהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום. דוד לא התנהג כאילו ההבטחה מגיעה לו בזכות עצמו. הוא הכיר בכך שכל גדולתו היא מתנה מאת ה'.
דוד הודה לה' על החסד הגדול וביקש שהבטחת ה' תתקיים. התפילה שלו מראה שמלך גדול יכול להיות גם אדם עניו, שמכיר את מקומו מול ה'. זו אחת הסיבות שדוד נעשה דמות מרכזית כל כך בתולדות ישראל.
מלכות דוד בשלב הזה מגיעה לשיא: הממלכה מתאחדת, ירושלים נכבשת ונעשית בירה, ארון ה' מובא לעיר, וברית עולם נכרתת עם בית דוד. יחד עם זאת, הסיפור מכין אותנו להבין שגם מלך גדול נשאר אדם, ושהמבחנים המוסריים של המלוכה עדיין לא הסתיימו.
