סיכום על מגילת רות
הנקודות החשובות
- המגילה נפתחת בימי השופטים, בזמן רעב בארץ. אלימלך, נעמי ושני בניהם עוזבים את בית לחם ועוברים למואב.
- במואב מתים אלימלך ושני בניו, מחלון וכליון. נעמי נשארת עם שתי כלותיה המואביות, ערפה ורות, ומחליטה לשוב לבית לחם.
- נעמי מפצירה בכלותיה לשוב לבית אמותיהן. ערפה חוזרת, אך רות דבקה בנעמי ואומרת: עמך עמי ואלוהיך אלוהי.
- נעמי ורות מגיעות לבית לחם בתחילת קציר השעורים. נעמי מבקשת להיקרא מרא, מפני שהיא חשה שה' המר את חייה.
- רות יוצאת ללקוט שיבולים כדי לפרנס את נעמי ואת עצמה, ומגיעה במקרה לשדה בועז, קרוב משפחה של אלימלך.
- בועז מתייחס לרות בחסד ובכבוד, מגן עליה בשדה ומשבח אותה על נאמנותה לנעמי ועל עזיבתה את עמה ובית אביה.
- נעמי מבינה שבועז הוא גואל אפשרי ומכוונת את רות לפנות אליו בגורן. רות מבקשת ממנו לפרוש עליה את כנפו כי הוא גואל.
- בועז מכבד את רות ומבטיח לפעול לפי הדין, אך מסביר שיש גואל קרוב ממנו שצריך לקבל הזדמנות ראשונה.
- בשער העיר הגואל הקרוב מסרב לשאת את רות, ובועז מקבל על עצמו לגאול את נחלת אלימלך ולשאת את רות לאישה.
- רות יולדת את עובד, אבי ישי ואבי דוד. כך סיפור פרטי של חסד, נאמנות וגאולה הופך לחלק משושלת דוד המלך.
הסיפור המלא
מגילת רות נפתחת במילים 'ויהי בימי שפוט השופטים'. זהו זמן לא יציב בתולדות ישראל, תקופה שבה אין מלך וכל אחד עושה לעיתים את הישר בעיניו. דווקא בתוך מציאות כזאת המגילה מספרת סיפור שקט על חסד, נאמנות וגאולה.
בבית לחם שביהודה יש רעב. השם בית לחם מזכיר לחם ושפע, ולכן הרעב שם יוצר אירוניה קשה. אלימלך יוצא עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, לגור בשדה מואב. ההחלטה לעזוב את הארץ בזמן רעב אינה מוצגת באריכות, אך היא פותחת שרשרת של אובדן.
במואב מת אלימלך. שני הבנים נושאים נשים מואביות, ערפה ורות, והמשפחה נשארת שם כעשר שנים. אחר כך מתים גם מחלון וכליון. נעמי נשארת בלי בעל ובלי בנים, עם שתי כלות זרות בארץ זרה. מבחינה אנושית, היא מאבדת כמעט כל ביטחון שהיה לה.
כאשר נעמי שומעת שה' פקד את עמו לתת להם לחם, היא מחליטה לשוב לבית לחם. שתי כלותיה יוצאות איתה לדרך, אך נעמי מנסה לשכנע אותן לחזור לבתי אמותיהן. היא יודעת שאין לה מה להציע להן: לא בית בטוח, לא בנים נוספים, לא עתיד ברור.
ערפה בוכה, נושקת לנעמי וחוזרת למואב. רות לעומתה דבקה בנעמי. היא אומרת את אחד המשפטים הידועים במקרא: אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי. רות אינה רק מלווה את נעמי; היא בוחרת בזהות חדשה ובנאמנות שאין לה תנאי.
הבחירה של רות דרמטית במיוחד כי היא מואבייה. מואב וישראל נושאים היסטוריה מורכבת, ורות אינה שייכת באופן טבעי לקהילה בבית לחם. ובכל זאת, המגילה מציגה אותה כדמות של חסד, אומץ ואמונה. הזרה הופכת למופת.
כאשר נעמי ורות מגיעות לבית לחם, כל העיר הומה עליהן. הנשים שואלות: הזאת נעמי? נעמי משיבה שלא יקראו לה נעמי, שפירושו נעימות, אלא מרא, מפני שהמר שדי לה מאוד. היא יצאה מלאה ושבה ריקם. בעיניה, חייה נהפכו ממתיקות למרירות.
אבל המגילה מוסיפה פרט קטן שמאיר תקווה: הן באות לבית לחם בתחילת קציר השעורים. הקציר מסמן אפשרות של מזון, עבודה וחיים חדשים. מתוך הריקנות של נעמי מתחיל להיפתח פתח שקט לשיקום.
רות מבקשת מנעמי לצאת לשדה וללקט שיבולים אחרי הקוצרים. התורה מצווה להשאיר לקט לעניים, לגר, ליתום ולאלמנה. רות, שהיא גם ענייה, גם אלמנה וגם זרה, יוצאת לחפש חסד בשולי החברה.
הכתוב אומר שמקרה קרה לה והיא באה לחלקת השדה אשר לבועז. המילה 'מקרה' יוצרת תחושה כפולה: מצד אחד רות אינה יודעת לאן היא מגיעה; מצד שני הקורא מרגיש שיש יד נסתרת שמובילה אותה למקום הנכון.
בועז מגיע לשדה ומברך את הקוצרים בשם ה'. הוא שואל מי הנערה הזאת, ושומע שהיא הנערה המואבייה ששבה עם נעמי. בועז אינו רואה רק זרה ענייה בשדה. הוא רואה את נאמנותה לנעמי ואת האומץ שלה לעזוב את מולדתה.
בועז פונה לרות בחום: אל תלכי ללקוט בשדה אחר, הישארי עם נערותי, שתי מן הכלים שהנערים שואבים, ואיש לא יפגע בך. הוא יוצר עבורה מרחב בטוח. רות נופלת על פניה ושואלת מדוע מצאה חן בעיניו והיא נוכרייה.
בועז עונה ששמע את כל אשר עשתה עם חמותה אחרי מות אישה, וכיצד עזבה את אביה, אמה וארץ מולדתה. הוא מברך אותה: ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו.
רות חוזרת לנעמי עם כמות גדולה של שעורים ועם שאריות מן הסעודה. כאשר נעמי שומעת שהאיש הוא בועז, היא מתעוררת לתקווה. בועז הוא מקרוביהן, אחד מגואליהן. מושג הגואל קשור לקרוב משפחה שיכול להשיב נחלה, להגן על המשפחה ולשקם את שם המת.
נעמי מתכננת צעד נועז. היא אומרת לרות להתרחץ, לסוך, ללבוש שמלות ולרדת אל הגורן בלילה, אחרי שבועז יסיים לאכול ולשתות. רות צריכה לגלות את מרגלותיו ולחכות שיאמר לה מה לעשות. הסצנה רגישה, אך רות ובועז מתנהגים בה בכבוד ובאחריות.
בועז מתעורר בחצי הלילה ונבהל. רות אומרת: אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה. היא משתמשת בלשון כנפיים שמזכירה את ברכת בועז עצמו. קודם הוא אמר שהיא באה לחסות תחת כנפי ה'; עכשיו היא מבקשת ממנו להיות כלי של החסד הזה.
בועז משבח את רות ואומר שכל שער עמו יודע כי אשת חיל היא. הוא מכיר באצילות שלה ובבחירתה. אך הוא אינו מנצל את המצב ואינו פועל בחיפזון. הוא אומר שיש גואל קרוב ממנו, ורק אם הקרוב יסרב הוא יגאל אותה.
בבוקר בועז שולח את רות עם שש מידות שעורים לנעמי. נעמי מבינה שבועז לא ינוח עד שיסיים את הדבר. כאן מתגלה כוחו של בועז: הוא איש חסד, אך גם איש דין. הוא רוצה לעזור, אך בדרך מסודרת וצודקת.
בועז עולה לשער העיר, מקום המשפט והעסקים הציבוריים. הוא מכנס עשרה זקנים וקורא לגואל הקרוב. תחילה הוא מציע לו לגאול את שדה אלימלך, והגואל מסכים. אבל כאשר הוא שומע שעליו גם לשאת את רות המואבייה כדי להקים שם המת על נחלתו, הוא נסוג.
הגואל הקרוב חושש להשחית את נחלתו. הוא מוותר על זכותו, ובועז מקבל אותה בפני הזקנים. טקס שליפת הנעל מאשר את העברת הזכות. בועז מכריז שהוא קונה את כל אשר לאלימלך, לכליון ולמחלון, ולוקח את רות לאישה.
העם והזקנים מברכים את בועז ורות. הם מזכירים את רחל ולאה שבנו את בית ישראל, ואת פרץ בן יהודה. הברכות מחברות את הסיפור הקטן בבית לחם אל ההיסטוריה הגדולה של העם.
רות יולדת בן. הנשים אומרות לנעמי שברוך ה' אשר לא השבית לה גואל, והילד יהיה לה למשיב נפש ולכלכל את שיבתה. מעניין שהנשים אומרות 'יולד בן לנעמי', אף שרות היא האם. הילד משיב חיים גם לנעמי השבורה.
הילד נקרא עובד. הוא יהיה אביו של ישי, וישי יהיה אביו של דוד. רק בסוף המגילה מתברר עומק הסיפור: מעשי החסד של רות, נעמי ובועז אינם רק סיפור משפחתי מרגש. מהם צומחת שושלת דוד.
מגילת רות מלמדת שההיסטוריה הגדולה נבנית לפעמים ממעשים קטנים של נאמנות. רות הולכת עם נעמי, בועז מגן על רות, נעמי מחפשת עתיד לכלתה, והקהילה מברכת. מתוך רעב, אלמנות וזרות נולד בית דוד.
