סיכום על חזקיהו, סנחריב והצלת ירושלים
הנקודות החשובות
- חזקיהו בן אחז עולה למלוכה על יהודה ומתואר כמלך ישר: 'וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'' – הוא מסיר במות ומשבר את נחש הנחושת שהפך לסמל פולחן.
- חזקיהו בוטח בה' ולא מרד בו – הוא מוצג כמלך הצדיק שאחריו לא היה כמוהו ולפניו לא היה כמוהו.
- בשנת הארבע לחזקיהו עולה שלמנאסר על שומרון וכובשה – הכתוב מקשר בין גלות ישראל לחטאיהם.
- בשנת הארבע עשרה לחזקיהו, סנחריב מלך אשור עולה על כל ערי יהודה הבצורות וכובש אותן.
- חזקיהו שולח לסנחריב ומתנצל, מוסר זהב מהמקדש ומאוצר בית המלך – מגיב בהכנעה ולא במלחמה.
- סנחריב שולח את רב שקה עם חיל גדול לירושלים; רב שקה עומד על תעלת הברכה העליונה ומדבר בגאווה ובלעג.
- רב שקה קורא לעם בעברית לבגוד בחזקיהו, טוען שה' לא יציל אותם, ומשווה אותו לאלוהי עמים שלא הצילו.
- העם שותק לפי פקודת חזקיהו – 'וַיַּחֲרִישׁוּ הָעָם' – חזקיהו מורה שלא לענות לרב שקה.
- שרי חזקיהו קורעים בגדיהם ובאים אל חזקיהו לספר לו את דברי רב שקה – משבר לאומי ורוחני.
- חזקיהו קורע בגדיו, מתכסה שק והולך לבית ה' – מגיב בתפילה ובפנייה לנביא ישעיהו, בביטוי אמונה בה'.
הסיפור המלא
סיפור חזקיהו וסנחריב מתרחש בתקופה קשה מאוד לעם ישראל. ממלכת ישראל בצפון כבר נפלה בידי אשור, ושומרון חרבה. עכשיו נותרה ממלכת יהודה לבדה מול האימפריה האשורית הגדולה, ששלטה בעמים רבים והטילה פחד על האזור כולו.
חזקיהו בן אחז עלה למלוכה ביהודה, והוא מתואר כאחד המלכים הצדיקים ביותר. הכתוב אומר שעשה הישר בעיני ה', ככל אשר עשה דוד אביו. זו השוואה חשובה, מפני שדוד נחשב לדגם המרכזי של מלך נאמן לה'.
חזקיהו פעל לתקן את עבודת ה' ביהודה. הוא הסיר את הבמות, שבר את המצבות, כרת את האשרה, וגם שיבר את נחש הנחושת שעשה משה. נחש הנחושת היה במקורו חפץ הקשור לנס במדבר, אך בימי חזקיהו העם החל לקטר לו, ולכן הוא הפך למכשול דתי.
המעשה של חזקיהו מלמד שגם דבר שהיה קדוש או חשוב בעבר עלול להפוך לבעיה אם משתמשים בו בצורה לא נכונה. חזקיהו לא פחד לשבור סמל עתיק כאשר הבין שהוא גורם לעבודה זרה. הוא העדיף נאמנות לה' על פני שמירה חיצונית על מסורת שהתקלקלה.
על חזקיהו נאמר שהוא בטח בה' אלוהי ישראל, ולא היה כמוהו בכל מלכי יהודה אחריו ולפניו. הביטחון שלו לא היה רק רגש פנימי. הוא דבק בה', לא סר מאחריו ושמר את מצוותיו. לכן ה' היה עמו, והוא הצליח במעשיו.
הכתוב מזכיר גם את נפילת שומרון בימי חזקיהו. ממלכת ישראל גלתה מפני שלא שמעה בקול ה' ולא שמרה את בריתו. הזכרת החורבן הצפוני בתוך סיפור חזקיהו יוצרת השוואה: ממלכה אחת נפלה בגלל אי נאמנות, ואילו יהודה עומדת עכשיו למבחן דומה.
בשנת הארבע עשרה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ותפס אותן. זו הייתה מכה קשה מאוד. יהודה לא עמדה רק מול איום תאורטי, אלא מול צבא שכבר כבש ערים רבות מסביב לירושלים.
חזקיהו ניסה בתחילה לעצור את המשבר בדרך מדינית. הוא שלח אל סנחריב ואמר: חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא. כלומר, הוא הסכים לשלם מס כבד כדי להסיר את האיום. סנחריב דרש כסף וזהב רב.
חזקיהו נתן לסנחריב את הכסף שנמצא בבית ה' ובאוצרות בית המלך. הוא אף קיצץ את דלתות היכל ה' ואת האומנות שציפה בזהב, ונתן אותן למלך אשור. זהו רגע כואב: כדי להציל את העיר, המלך נאלץ למסור אוצרות קדושים ולאומיים.
אבל התשלום לא פתר את הבעיה. סנחריב שלח לירושלים משלחת צבאית גדולה ובראשה רבשקה. המשלחת הגיעה אל תעלת הברכה העליונה, במקום גלוי ומרכזי. המטרה לא הייתה רק משא ומתן, אלא גם הפחדה ציבורית.
רבשקה דיבר אל שרי חזקיהו בלשון קשה ומזלזלת. הוא שאל על מה חזקיהו בוטח. האם הוא בוטח במצרים? מצרים, לדבריו, היא משענת קנה רצוץ: מי שנשען עליה, הקנה נשבר ופוצע את ידו. כלומר, מצרים אינה בעלת ברית אמינה.
רבשקה תקף גם את הביטחון בה'. הוא טען שחזקיהו עצמו הסיר את במות ה', ולכן אין לו זכות לבטוח בה'. הטענה הזאת הייתה מטעה: חזקיהו לא פגע בעבודת ה', אלא טיהר אותה מעבודה פסולה. רבשקה השתמש בבורות או בעיוות כדי לערער את העם.
שרי חזקיהו ביקשו מרבשקה לדבר ארמית, שפת הדיפלומטיה, ולא יהודית, כדי שהעם שעל החומה לא יבין. רבשקה סירב. הוא רצה שהעם ישמע, יפחד ויפסיק לבטוח בחזקיהו. לכן דיבר בקול גדול בשפת העם.
רבשקה קרא לתושבי ירושלים לא להקשיב לחזקיהו. הוא הבטיח להם שאם ייכנעו לאשור, יאכלו איש גפנו ואיש תאנתו, עד שיוגלו לארץ אחרת טובה. הוא ניסה להציג את הכניעה כבחירה נוחה ובטוחה.
החלק החמור ביותר בדברי רבשקה היה ההשוואה בין ה' לבין אלוהי העמים האחרים. הוא אמר שאלוהי חמת, ארפד, ספרוים ועמים נוספים לא הצילו את ארצם מיד אשור, ולכן גם ה' לא יציל את ירושלים. זו הייתה לא רק התקפה צבאית, אלא חירוף כלפי ה'.
העם שתק. הכתוב מדגיש: ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר, כי מצות המלך היא לאמר לא תענהו. השתיקה הייתה חשובה. במקום להיגרר לוויכוח עם מי שמנסה להפחיד ולהסית, העם שמר על משמעת ועל נאמנות להוראת חזקיהו.
שרי חזקיהו באו אליו קרועי בגדים וסיפרו לו את דברי רבשקה. קריעת הבגדים מבטאת אבל, זעזוע ומשבר. הם הבינו שלא מדובר רק במצור צבאי, אלא במבחן אמונה גדול: האם ירושלים תיכנע לפחד או תפנה אל ה'?
כאשר שמע חזקיהו את הדברים, הוא קרע את בגדיו, התכסה בשק ובא לבית ה'. הוא שלח את אליקים, שבנא וזקני הכוהנים אל ישעיהו הנביא. בכך חזקיהו בחר להגיב למשבר לא רק בצבא ובמדיניות, אלא בתפילה ובפנייה לדבר ה'.
חזקיהו תיאר את המצב כיום צרה, תוכחה ונאצה. הוא ביקש מישעיהו להתפלל בעד השארית הנמצאה. הביטוי שארית חשוב: לאחר חורבן ישראל וכיבוש ערי יהודה, ירושלים נראית כשארית קטנה מול כוח אדיר.
ישעיהו שלח לחזקיהו מסר של עידוד: אל תירא מפני הדברים אשר שמעת. ה' אומר שסנחריב ישמע שמועה, ישוב לארצו, ושם יפול בחרב. דברי הנביא מציבים מול נאום ההפחדה האשורי קול אחר: קול של אמונה וביטחון בה'.
אחר כך שלח סנחריב אגרות נוספות לחזקיהו ובהן לעג ואיום. הוא הזהיר אותו שלא יתן לאלוהיו להטעות אותו בהבטחה שירושלים לא תינתן ביד אשור. הוא חזר והזכיר עמים רבים שלא ניצלו מיד מלכי אשור.
חזקיהו לקח את האגרות, עלה לבית ה', ופרש אותן לפני ה'. המעשה הזה סמלי מאוד: הוא אינו מתעלם מן האיום, אלא מביא אותו לפני ה'. הוא הופך את המכתב המדיני והצבאי לחלק מתפילה.
בתפילתו אמר חזקיהו שה' הוא אלוהי ישראל, יושב הכרובים, והוא לבדו האלוהים לכל ממלכות הארץ. הוא הודה שמלכי אשור החריבו עמים רבים והשליכו את אלוהיהם לאש, אך הסביר שהם לא היו אלוהים באמת, אלא מעשה ידי אדם.
חזקיהו ביקש מה' להושיע את ירושלים, לא רק למען הישרדותה, אלא כדי שידעו כל ממלכות הארץ כי ה' הוא האלוהים לבדו. זו תפילה שמעלה את המשבר מן הפחד האישי והלאומי אל שאלה גדולה של שם ה' בעולם.
ישעיהו שלח לחזקיהו נבואה נוספת. הוא אמר שה' שמע את תפילתו. הנבואה לועגת לגאוות סנחריב ומבהירה שהוא לא עלה בכוחו בלבד, אלא בתוך גבולות שה' מאפשר. מלך אשור חשב שהוא שולט בעולם, אך הנביא מציג אותו ככלי מוגבל ביד ההשגחה.
ישעיהו הבטיח שסנחריב לא יבוא אל העיר, לא יירה שם חץ, לא יקדים עליה מגן ולא ישפוך עליה סוללה. ה' יגן על העיר למענו ולמען דוד עבדו. ירושלים תינצל, לא מפני שהיא חזקה צבאית, אלא מפני שה' בוחר להגן עליה בשעה הזאת.
באותו לילה יצא מלאך ה' והכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף. כאשר קמו בבוקר, ראו את המחנה מלא מתים. סנחריב נסע, שב לארצו וישב בנינוה. האיום הגדול על ירושלים הוסר בדרך פלאית.
סופו של סנחריב מתאים לדברי הנביא. בזמן שהשתחווה בבית ניסרוך אלוהיו, בניו אדרמלך ושראצר הכו אותו בחרב, והם נמלטו לארץ אררט. אסרחדון בנו מלך תחתיו. מי שאיים על ירושלים בשם כוחו הגדול, נפל לבסוף בארצו ובבית אלוהיו.
סיפור חזקיהו וסנחריב מלמד כמה שכבות של הנהגה ואמונה. חזקיהו הוא מלך שעושה תיקון דתי, מתמודד עם משבר מדיני, נכשל או נאלץ לשלם מס, אך בשעת האיום העמוק ביותר יודע לפנות לבית ה' ולנביא.
הסיפור מלמד גם על כוחן של מילים. רבשקה מנסה לשבור את רוח העם באמצעות לעג, פחד ותעמולה. מולו עומדים שתיקת העם, תפילת חזקיהו ודבר ישעיהו. המאבק אינו רק על חומות ירושלים, אלא על הלב, האמונה והיכולת לא להיכנע להפחדה.
לבסוף, הצלת ירושלים אינה מבטלת את הצורך באחריות מדינית, אך היא מדגישה שהמקרא רואה בהיסטוריה גם ממד רוחני. אימפריות עולות ונופלות, מלכים מתגאים ונעלמים, אך שאלת האמונה, הענווה והפנייה אל ה' עומדת במרכז הסיפור.
