סיכום על חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים
הנקודות החשובות
- המלך הושע בן אלה הוא המלך האחרון של ממלכת ישראל (הצפונית) – הוא עשה הרע בעיני ה', אם כי פחות ממלכי ישראל לפניו.
- שלמנאסר מלך אשור עולה על הושע, שנעשה לו עבד ומשלם מס, אך לאחר מכן קשר קשר עם מלך מצרים ומנע את המס.
- שלמנאסר כולא את הושע ומצור על שומרון שלוש שנים, עד שנכבשת בשנת 721 לפנה"ס.
- עם ישראל מגולה לאשור ומושב בערים של חרן ובמקומות שונים, ובכך מסתיים קיומה הפוליטי של ממלכת ישראל.
- הנביא מסביר שהגלות היא תוצאה של חטאי ישראל: עבודת אלילים, סגידה לבעל ולאשרה, הקרבת ילדים, קסמים וכישוף.
- ישראל לא שמעו לנביאים שנשלחו אליהם אדרות ואחר אדרות להזהיר אותם – הם עקשו את ערפם.
- הם מאסו בחוקי ה', הלכו אחרי ההבל ו'ויהיו הבל' – המחבר מציג מעגל רדיפה של חטא שמוביל לחורבן.
- מלך אשור מביא עמים מבבל וממקומות אחרים ומשכן אותם בערי שומרון במקום ישראל – ראשית 'עם השומרונים'.
- הגויים החדשים אינם יודעים לעבוד את ה' ולכן ה' שולח בהם אריות – הם לומדים לירוא את ה' אבל ממשיכים גם בעבודת אלוהיהם.
- הפרק מסתיים בהצגת מצב דתי מורכב: יראת ה' מעורבת עם עבודת אלילים – מצב שמוגדר כ'היו יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם עָבְדוּ'.
הסיפור המלא
חורבן ממלכת ישראל הוא אחד האירועים הגדולים והכואבים בתולדות עם ישראל בתקופת המקרא. ממלכת ישראל, שנקראה גם ממלכת הצפון, התקיימה לצד ממלכת יהודה במשך דורות רבים. היא כללה שבטים רבים, עיר הבירה שלה הייתה שומרון, ובסופה נחרבה בידי האימפריה האשורית.
כדי להבין את החורבן צריך לזכור שהממלכה הייתה חלשה מבחינה רוחנית ומדינית במשך זמן רב. כבר מראשיתה, מימי ירבעם בן נבט, נוצרה בה עבודת פולחן בעגלי הזהב בבית אל ובדן. במשך הדורות נוספו חטאים נוספים: עבודת הבעל, עבודה זרה, עושק חברתי ואי שמיעה לנביאים.
ספר מלכים אינו מתאר את החורבן רק כאירוע צבאי. אשור הייתה אכן אימפריה חזקה מאוד, אבל המקרא מדגיש שהשורש העמוק של החורבן היה רוחני ומוסרי. ממלכת ישראל התרחקה מן הברית עם ה', ולכן איבדה את זכות הקיום שלה בארץ.
המלך האחרון של ממלכת ישראל היה הושע בן אלה. עליו נאמר שעשה הרע בעיני ה', אך לא כמו מלכי ישראל שהיו לפניו. כלומר, הוא לא היה המתואר כגרוע מכולם, ובכל זאת בימיו הגיעה הממלכה לסופה. הדבר מלמד שהחורבן לא נבע רק ממלך אחד, אלא מתהליך ארוך של הידרדרות.
באותם ימים עלה שלמנאסר מלך אשור על הושע, והושע נעשה לו עבד ושילם לו מס. משמעות הדבר היא שממלכת ישראל איבדה חלק מעצמאותה ונעשתה מדינת חסות של אשור. היא עדיין התקיימה, אבל תחת לחץ ושליטה של מעצמה גדולה.
הושע ניסה להשתחרר מן השעבוד לאשור. הוא שלח שליחים אל סוא מלך מצרים וביקש תמיכה, ובמקביל הפסיק לשלוח את המס למלך אשור. מבחינה מדינית זה היה ניסיון למרוד באשור בעזרת מצרים, אבל מבחינה מעשית זה היה מהלך מסוכן מאוד.
מלך אשור גילה את הקשר, כלא את הושע, ועלה על שומרון. העיר שומרון הייתה עיר מבוצרת וחזקה, ולכן המצור עליה נמשך שלוש שנים. המצור הארוך מלמד שהעיר לא נפלה מיד, אך בסופו של דבר כוח אשור היה גדול ממנה.
בשנת התשיעית להושע נלכדה שומרון. לפי המקובל במחקר ובכרונולוגיה ההיסטורית, הדבר התרחש בשנת 722 או 721 לפני הספירה. נפילת שומרון סימנה את סוף ממלכת ישראל כממלכה עצמאית.
לאחר הכיבוש הגלה מלך אשור את ישראל לאשור. תושבי ממלכת הצפון הועברו לחלח, לחבור, לנהר גוזן ולערי מדי. זו גלות עשרת השבטים: שבטי הצפון נלקחו מארצם, וזהותם הלאומית הלכה ונעלמה בתוך האימפריה האשורית.
מדיניות ההגליה של אשור הייתה שיטה פוליטית מכוונת. האשורים נהגו להעביר עמים ממקומם ולהושיב אותם במקומות אחרים, כדי לשבור מרידות, לערבב אוכלוסיות ולנתק עמים מאדמתם ומזהותם. כך היה קשה יותר לעם כבוש להתאחד מחדש ולמרוד.
המקרא עוצר את הסיפור ההיסטורי ומסביר מדוע הדבר קרה. הוא אומר שכל זה היה מפני שבני ישראל חטאו לה' אלוהיהם, שהעלה אותם מארץ מצרים. הם יראו אלוהים אחרים, הלכו בחוקות הגויים, ובנו במות בכל עריהם.
הכתוב מדגיש שישראל עבדו עבודה זרה במקומות רבים: על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. הם הציבו מצבות ואשרים, עבדו לבעל, ואף עברו חטאים חמורים מאוד כמו העברת בנים ובנות באש, קסמים וניחושים.
אבל החטא לא היה רק טקסי או דתי. עבודה זרה במקרא קשורה גם לאובדן דרך מוסרית. כאשר עם עוזב את הברית עם ה', הוא עלול גם לעזוב את הצדק, את האחריות החברתית ואת הרגישות לחלש. לכן נביאי ישראל הזהירו שוב ושוב מפני שחיתות, עושק וצביעות דתית.
ה' שלח בישראל נביאים וחוזים כדי להזהיר אותם. המסר היה ברור: שובו מדרכיכם הרעות ושמרו מצוותי וחוקותי. אך העם לא שמע. הכתוב משתמש בביטוי קשה: הם הקשו את עורפם, כלומר התעקשו ולא הסכימו להשתנות.
אחד הביטויים החזקים בפרק הוא שהעם הלך אחרי ההבל ויהבלו. כלומר, כאשר אדם או עם רודף אחרי דבר ריק וחסר אמת, הוא עצמו נעשה ריק. המקרא מציג קשר עמוק בין מה שאדם עובד או מעריץ לבין מה שהוא נעשה.
בסופו של דבר נאמר שה' מאס בכל זרע ישראל, עינה אותם ונתנם ביד שוסים, עד שהשליכם מעל פניו. לשון זו קשה, אך היא מבטאת את רעיון הברית: הישיבה בארץ אינה רק זכות פוליטית, אלא קשורה לנאמנות מוסרית ודתית.
לאחר שהגלה את ישראל, הביא מלך אשור עמים אחרים מבבל, מכותה, מעוה, מחמת ומספרוים, והושיב אותם בערי שומרון במקום בני ישראל. כך הארץ לא נשארה ריקה, אלא התמלאה באוכלוסייה חדשה שהובאה ממקומות שונים באימפריה.
העמים החדשים שהתיישבו בשומרון לא ידעו את משפט אלוהי הארץ. לפי הסיפור, ה' שלח בהם אריות שפגעו בהם. הדבר הובן כסימן לכך שהם אינם יודעים כיצד לעבוד את ה' בארץ ישראל.
מלך אשור ציווה להביא אחד מן הכוהנים שהוגלו משומרון, כדי שילמד את התושבים החדשים את משפט אלוהי הארץ. הכוהן בא וישב בבית אל, ולימד אותם כיצד לירא את ה'.
אבל התוצאה לא הייתה עבודת ה' טהורה. העמים החדשים יראו את ה', אך המשיכו לעבוד גם את אלוהיהם. כל קבוצה שמרה על אליליה ועל מנהגיה, ובמקביל אימצה צורה מסוימת של יראת ה'. נוצר מצב מעורב ומורכב.
הכתוב מסכם זאת בביטוי חריף: את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים. כלומר, יראה חיצונית של ה' לא הספיקה, כי היא הייתה מעורבת בעבודה זרה ובחוסר נאמנות מלאה לברית.
מכאן מתחיל הרקע ההיסטורי למתח בין יהודים לשומרונים בתקופות מאוחרות יותר. השומרונים ראו עצמם קשורים לעבודת ה', אך בעיני ספר מלכים מוצאם ותפיסתם הדתית קשורים לערבוב בין עמים ופולחנים לאחר גלות ישראל.
חורבן ממלכת ישראל השאיר את ממלכת יהודה לבדה. במשך יותר ממאה שנה לאחר מכן המשיכה יהודה להתקיים, אך נפילת הצפון הייתה אזהרה קשה: גם ממלכה חזקה, עם עיר בירה ובית מלוכה, יכולה להיחרב אם היא מאבדת את דרכה.
המסר המרכזי של הפרק הוא שחורבן אינו מתחיל רק ביום שבו צבא אויב כובש עיר. הוא מתחיל הרבה קודם, כאשר חברה מתרגלת לעוול, לעבודה זרה, לאי הקשבה לנביאים ולחוסר אחריות. אשור הייתה הכלי ההיסטורי, אבל המקרא מבקש שנראה גם את הסיבה הפנימית.
לכן נושא גלות ישראל אינו רק שיעור בהיסטוריה עתיקה. הוא שיעור על אחריות של עם, על סכנת ההתעקשות, ועל הקשר בין אמונה, מוסר וקיום לאומי. ממלכת ישראל נפלה, ועשרת השבטים גלו, כדי שהדורות הבאים ילמדו כמה חשוב לשמור על דרך של צדק, נאמנות ותשובה.
