סיכום על חורבן יהודה, המקדש הראשון וגלות בבל
הנקודות החשובות
- נבוכדנאצר מלך בבל עולה על יהויקים מלך יהודה – יהויקים נעשה עבדו שלוש שנים ואז מורד בו.
- ה' שולח גדודי כשדים ומואב ועמון ליהודה לאבד אותה – הכתוב מציג את כל אלה כשליחי ה', לא רק כאויבים.
- יהויכין (בן יהויקים) מולך שלושה חודשים בלבד, ואז נבוכדנאצר כובש את ירושלים בגלות הראשונה (597 לפנה"ס).
- בגלות הראשונה מגולים המלך, אמו, שרי החצר, לוחמים, נגרים וחרשים – האליטה של יהודה.
- נבוכדנאצר מביא את אוצרות בית ה' ואת אוצרות המלך לבבל, ומשביר את כלי הזהב שעשה שלמה.
- צדקיהו אחיו של יהויכין מולך ועושה הרע בעיני ה', ואחרי תשע שנים מורד בנבוכדנאצר.
- נבוכדנאצר שב לירושלים, מצור עליה שנה וחצי עד לפרצה – רעב כבד בעיר.
- צדקיהו בורח בלילה, נתפס בערבות יריחו, בניו נשחטים לנגד עיניו ועיניו מנוקרות – סיום עצוב ואכזרי.
- נבוזראדן שר הטבחים שורף את בית ה', את בית המלך ואת כל בתי ירושלים; חומות ירושלים נהרסות.
- חגדליהו בן אחיקם ממונה על הנשארים ביהודה, אך נרצח; העם הנותר בורח מצרימה – יהודה ריקה מיושביה.
הסיפור המלא
חורבן יהודה ובית המקדש הראשון הוא נקודת שבר מרכזית בתולדות עם ישראל. אחרי חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, המשיכה ממלכת יהודה להתקיים יותר ממאה שנה. אבל גם יהודה הידרדרה מבחינה מדינית, מוסרית ורוחנית, ובסופו של דבר נחרבה בידי בבל.
בסוף ימי ממלכת יהודה השתנתה מפת הכוחות באזור. אשור נחלשה, ובבל נעשתה האימפריה החזקה. נבוכדנאצר מלך בבל עלה על יהודה, ויהויקים מלך יהודה נעשה עבדו שלוש שנים. לאחר מכן מרד יהויקים בבבל.
המרד של יהויקים לא התרחש בחלל ריק. יהודה הייתה מדינה קטנה בין מעצמות גדולות, וכל ניסיון למרוד בבבל היה מסוכן מאוד. אבל ספר מלכים מדגיש שהאירועים המדיניים הם גם חלק ממשפט ה' על יהודה.
הכתוב אומר שה' שלח ביהודה גדודי כשדים, ארם, מואב ועמון כדי לאבדה, כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. כלומר, האויבים אינם מוצגים רק ככוחות צבאיים, אלא גם ככלים בתוך תהליך של דין אלוהי.
הסיבה העמוקה לחורבן נקשרת לחטאי מנשה ולשפיכת דם נקי בירושלים. גם אם מלכים מאוחרים יותר פעלו אחרת בחלק מן הדברים, ספר מלכים מציג את יהודה כמי שנשאה תהליך ארוך של חטא, עיוות מוסרי והתרחקות מן הברית.
לאחר מות יהויקים מלך יהויכין בנו. יהויכין מלך שלושה חודשים בלבד בירושלים. בימיו עלו עבדי נבוכדנאצר על ירושלים והעיר באה במצור. יהויכין יצא אל מלך בבל יחד עם אמו, עבדיו, שריו וסריסיו.
נבוכדנאצר לקח את יהויכין לבבל. זו הייתה הגלות הראשונה הגדולה של יהודה, בשנת 597 לפני הספירה. יחד עם המלך הוגלו גם אנשי המעמד הגבוה: השרים, גיבורי החיל, החרשים והמסגרים. במילים אחרות, בבל לקחה את כוח ההנהגה, הצבא והמקצוע של יהודה.
גלות יהויכין החלישה מאוד את יהודה. היא לא החריבה עדיין את ירושלים ואת המקדש, אך רוקנה את הממלכה מאליטה פוליטית, צבאית וכלכלית. מי שנשאר בארץ חי תחת שליטה בבלית כבדה.
נבוכדנאצר לקח גם מאוצרות בית ה' ומאוצרות בית המלך, וקיצץ את כלי הזהב שעשה שלמה בהיכל ה'. הדבר היה סימן קשה: המקדש עדיין עומד, אבל אוצרותיו נפגעים, והכבוד הלאומי והרוחני של יהודה נסדק.
מלך בבל המליך במקום יהויכין את מתניה דודו, ושינה את שמו לצדקיהו. שינוי השם מסמל שליטה: מלך יהודה אינו מלך עצמאי באמת, אלא שליט שמונה בידי בבל ותלוי בנבוכדנאצר.
צדקיהו מלך אחת עשרה שנה בירושלים, וגם עליו נאמר שעשה הרע בעיני ה'. למרות האזהרות של הנביאים, ובמיוחד של ירמיהו, הוא מרד במלך בבל. המרד הזה הוביל לשלב האחרון והקשה ביותר של החורבן.
בשנה התשיעית למלכות צדקיהו בא נבוכדנאצר עם כל חילו על ירושלים. הוא חנה עליה, ובנו עליה דייק סביב. המצור היה ממושך וקשה מאוד. העיר הייתה סגורה, המזון הלך ואזל, והרעב התחזק.
המצור על ירושלים נמשך עד השנה האחת עשרה לצדקיהו. בסופו של דבר נבקעה העיר. כאשר אין מזון, אין מוצא ואין תקווה צבאית, החומות כבר אינן יכולות להחזיק. ירושלים, שנחשבה לבירת בית דוד ולעיר המקדש, נפלה.
בלילה ברחו אנשי המלחמה והמלך דרך שער בין החומות, בדרך הערבה. צדקיהו ניסה להימלט, אך חיל בבל רדף אחריו והשיג אותו בערבות יריחו. כל חילו נפוץ מעליו, והוא נותר חסר כוח.
את צדקיהו הביאו אל מלך בבל ברבלה. שם נשפט. בניו נשחטו לעיניו, ולאחר מכן עיניו נוקרו והוא נאסר בנחושתיים והובא לבבל. זהו אחד הרגעים הקשים והטרגיים בסוף מלכות יהודה: המלך האחרון רואה את סוף ביתו, ואז מאבד את ראייתו ואת חירותו.
לאחר נפילת העיר הגיע נבוזראדן רב טבחים, עבד מלך בבל, לירושלים. הוא שרף את בית ה', את בית המלך ואת כל בתי ירושלים, ואת כל בית גדול שרף באש. שריפת המקדש הייתה שבר רוחני עמוק: המקום שנחשב מרכז עבודת ה' נחרב.
נבוזראדן גם ניתץ את חומות ירושלים סביב. החומה סימלה הגנה, עצמאות וכוח עירוני. כאשר החומות נהרסו, ירושלים חדלה להיות עיר בירה עצמאית ומוגנת. החורבן היה לא רק של מבנים, אלא של מערכת חיים שלמה.
חיילי בבל לקחו את כלי הנחושת, הים, המכונות, הסירים, היעים, המזמרות וכלי העבודה של המקדש. מה שהיה חלק מעבודת הקודש בירושלים הועבר לבבל. המקדש נשרף, וכליו נלקחו.
חלק מן העם הוגלה לבבל. נבוזראדן הגלה את יתר העם הנשאר בעיר, את הנופלים אשר נפלו אל מלך בבל, ואת יתר ההמון. אבל דלת הארץ, העניים ביותר, הושארו לכורמים וליוגבים. בבל השאירה מעט אנשים כדי שהארץ לא תהיה לגמרי נטושה.
גם מנהיגי המקדש והצבא נתפסו. שריה הכוהן הראש, צפניהו הכוהן המשנה, שומרי הסף, סריס שהיה ממונה על אנשי המלחמה, וסופרים ואנשים חשובים נלקחו אל מלך בבל ברבלה, ושם הומתו. בכך חוסלו שרידי הנהגת יהודה.
לאחר החורבן מינה מלך בבל את גדליהו בן אחיקם בן שפן על הנשארים בארץ יהודה. גדליהו ישב במצפה וניסה ליצור חיים אפשריים תחת שלטון בבל. הוא אמר לנשארים לא לפחד מעבדי הכשדים, לשבת בארץ ולעבוד את מלך בבל.
אל גדליהו באו שרי החיילים ואנשיהם, וביניהם ישמעאל בן נתניה ויוחנן בן קרח. נראה שהיה ניסיון לבנות שארית ביהודה: לא ממלכה עצמאית, אלא קהילה קטנה שתשרוד בארץ לאחר החורבן.
אבל גם התקווה הקטנה הזאת נפגעה. ישמעאל בן נתניה, שהיה מזרע המלוכה, בא והכה את גדליהו במצפה והמית אותו, יחד עם יהודים וכשדים שהיו איתו. רצח גדליהו חיסל את הניסיון לשיקום ראשוני תחת בבל.
לאחר רצח גדליהו פחדו הנשארים בארץ מפני תגובת הבבלים. הם קמו וברחו למצרים. כך, אחרי גלות בבל, גם השארית שנותרה בארץ עזבה אותה. יהודה נותרה שוממה ודלה, והמרכז הלאומי עבר לגלות.
ספר מלכים מסיים את סיפור החורבן באור קטן. לאחר שנים רבות בגלות, אויל מרודך מלך בבל נשא את ראש יהויכין מלך יהודה מבית הכלא. הוא דיבר איתו טובות, נתן את כסאו מעל כסאות המלכים אשר איתו בבבל, ונתן לו מזון קבוע.
הסיום הזה אינו גאולה מלאה. ירושלים עדיין חרבה, המקדש שרוף, והעם בגלות. אבל הוא רומז שבית דוד לא נמחק לגמרי. יהויכין חי וזוכה לכבוד מסוים בבבל, ובכך נשארת תקווה דקה לעתיד.
חורבן בית ראשון מלמד שהמקדש אינו מגן אוטומטי אם החברה מאבדת את דרכה. נביאי התקופה, ובראשם ירמיהו, הזהירו שלא לסמוך על עצם קיומו של המקדש בלי צדק, תשובה ושמיעה לדבר ה'.
האירועים גם מלמדים על מחיר של מרד מדיני חסר אחריות מול אימפריה חזקה, כאשר הוא מלווה בעיוורון רוחני ואי הקשבה לנביאים. צדקיהו ניסה להשתחרר מבבל, אבל לא בנה דרך אמתית של תשובה, אחדות ואחריות.
החורבן הוא סוף תקופה: סוף ממלכת יהודה, סוף בית המקדש הראשון, סוף העצמאות המדינית של בית דוד בארץ. אבל הוא גם התחלה של תקופה חדשה: גלות בבל, התמודדות עם חיים מחוץ לארץ, והכנה לשיבת ציון בעתיד.
לכן נושא חורבן יהודה אינו רק תיאור של אסון. הוא שיעור על אחריות לאומית, על הקשבה לנביאים, על סכנת שחיתות וחוסר אמון, ועל תקווה שנשארת גם אחרי שבר עמוק מאוד.
