סיכום על הולך נגד הרוח — נשים שיצאו נגד הזרם
הנקודות החשובות
- בנות צלפחד (במדבר כ"ז א-יא) — חמש אחיות שאביהן מת במדבר ללא בנים. הנוהג אז: הנחלה עוברת לבנים בלבד, ונשים אינן יורשות. הן פנו ל'פתח אוהל מועד' ועמדו לפני משה, הכוהנים, הנשיאים וכל העדה — כולם גברים — ואמרו: 'לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?' תביעה משפטית, פומבית, נגד מוסכמה עתיקת יומין.
- תגובת ה' לתביעת בנות צלפחד: 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרוֹת — נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן.' ה' לא רק מאשר — הוא גם מוסיף: 'וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.' ולאחר מכן: 'וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט.' תביעתן הפכה לחוק. הן לא ביקשו חריגה — ביקשו שינוי עקרוני.
- רחב (יהושע ב') — אישה כנענית, בעלת בית-זונות ביריחו, שבחרה לסכן את חייה ולהחביא את שני מרגלי ישראל שנשלחו לחקור את הארץ. כשאנשי המלך חיפשו את המרגלים, אמרה: 'לֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה.' שיקרה למלכה — ובכך בגדה בעיר מולדתה.
- הצהרת האמונה של רחב: 'יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ... כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף.' היא ידעה על יציאת מצרים, ידעה שה' עם ישראל — ובחרה להצטרף לצד שבו האמינה. בתמורה ביקשה 'אוֹת אֱמֶת' — חוט השני לחלון שיציין לישראל את בית משפחתה ויצילם. חוט קטן, ביטחון גדול.
- האישה החכמה מתקוע (שמואל ב' י"ד א-כ"ד) — יואב שר הצבא רצה לשכנע את דוד לאפשר שיבת אבשלום בנו שגלה לאחר שהרג את אמנון. הוא שלח אישה חכמה ממשפחת תקוע לדוד עם סיפור מעשה — שני בנים נלחמו, אחד הרג את השני, ועכשיו כל המשפחה רוצה להוציאו להורג. דוד נכנס לסיפור ופסק לטובתה.
- כשדוד הבין שהסיפור הוא משל, שאל: 'הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת?' האישה לא הכחישה — 'כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּה אֹתִי.' סיכנה עצמה בהודאת האמת לפני המלך. חכמתה לא הייתה ערמומיות — הייתה נכונות לעמוד מאחורי מעשיה גם כשנחשפה. דוד קיבל את בקשת יואב בזכותה.
- רצפה בת איה (שמואל ב' כ"א) — פילגש שאול. כשנהרגו שבעה מבניה ובני שאול ונתלו, ישבה רצפה על הצור מראשית הקציר עד נפול מים שמים — וסוכה לה שם שק ולא נתנה לעוף השמים לנוח עליהם יומם ולחיית השדה לילה. שמירה בלתי-אפשרית על גופות בניה. אין קול, אין פנייה לאיש — רק נוכחות.
- כששמע דוד את מעשה רצפה, שלח לקחת את עצמות שאול ויהונתן ואת עצמות המתים שנתלו — וקברם. רצפה לא דיברה מילה אחת בפסוקים האלה — ועם זאת השיגה מה שביקשה. האבל הפומבי, הבלתי-פוסק, של אם שלא ויתרה על גופות בניה — נגע בלב המלך. שתיקה כמעשה.
- מה משותף לארבע הנשים? — כולן פועלות בתחום שאינו 'שלהן' כביכול: בנות צלפחד בעולם המשפט והנחלה (עולם גברי), רחב בתחום הבטחון והמודיעין, האישה מתקוע בתחום המשפט המלכותי, רצפה בתחום הלוחמה והכבוד הלאומי. אף אחת לא ביקשה רשות — פשוט עשתה.
- האמת המשותפת לכל דמויות 'הולך נגד הרוח': הן לא מחפשות קונפליקט — הן מחפשות צדק, נאמנות, אמת. הקונפליקט עם הנורמה הוא תוצאה של שלמות פנימית, לא של מרדנות. זוהי גם הסיבה שהתנ"ך בוחר לתת להן מקום — לא כמרדניות אלא כמי שמחזיקות ראי אל מול החברה ומאלצות אותה להסתכל בו.
הסיפור המלא
בנות צלפחד (במדבר כ"ז א-יא) — חמש אחיות שאביהן מת במדבר ללא בנים. הנוהג אז: הנחלה עוברת לבנים בלבד, ונשים אינן יורשות. הן פנו ל'פתח אוהל מועד' ועמדו לפני משה, הכוהנים, הנשיאים וכל העדה — כולם גברים — ואמרו: 'לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?' תביעה משפטית, פומבית, נגד מוסכמה עתיקת יומין.
תגובת ה' לתביעת בנות צלפחד: 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרוֹת — נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן.' ה' לא רק מאשר — הוא גם מוסיף: 'וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.' ולאחר מכן: 'וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט.' תביעתן הפכה לחוק. הן לא ביקשו חריגה — ביקשו שינוי עקרוני.
רחב (יהושע ב') — אישה כנענית, בעלת בית-זונות ביריחו, שבחרה לסכן את חייה ולהחביא את שני מרגלי ישראל שנשלחו לחקור את הארץ. כשאנשי המלך חיפשו את המרגלים, אמרה: 'לֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה.' שיקרה למלכה — ובכך בגדה בעיר מולדתה.
הצהרת האמונה של רחב: 'יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ... כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף.' היא ידעה על יציאת מצרים, ידעה שה' עם ישראל — ובחרה להצטרף לצד שבו האמינה. בתמורה ביקשה 'אוֹת אֱמֶת' — חוט השני לחלון שיציין לישראל את בית משפחתה ויצילם. חוט קטן, ביטחון גדול.
האישה החכמה מתקוע (שמואל ב' י"ד א-כ"ד) — יואב שר הצבא רצה לשכנע את דוד לאפשר שיבת אבשלום בנו שגלה לאחר שהרג את אמנון. הוא שלח אישה חכמה ממשפחת תקוע לדוד עם סיפור מעשה — שני בנים נלחמו, אחד הרג את השני, ועכשיו כל המשפחה רוצה להוציאו להורג. דוד נכנס לסיפור ופסק לטובתה.
כשדוד הבין שהסיפור הוא משל, שאל: 'הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת?' האישה לא הכחישה — 'כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּה אֹתִי.' סיכנה עצמה בהודאת האמת לפני המלך. חכמתה לא הייתה ערמומיות — הייתה נכונות לעמוד מאחורי מעשיה גם כשנחשפה. דוד קיבל את בקשת יואב בזכותה.
רצפה בת איה (שמואל ב' כ"א) — פילגש שאול. כשנהרגו שבעה מבניה ובני שאול ונתלו, ישבה רצפה על הצור מראשית הקציר עד נפול מים שמים — וסוכה לה שם שק ולא נתנה לעוף השמים לנוח עליהם יומם ולחיית השדה לילה. שמירה בלתי-אפשרית על גופות בניה. אין קול, אין פנייה לאיש — רק נוכחות.
כששמע דוד את מעשה רצפה, שלח לקחת את עצמות שאול ויהונתן ואת עצמות המתים שנתלו — וקברם. רצפה לא דיברה מילה אחת בפסוקים האלה — ועם זאת השיגה מה שביקשה. האבל הפומבי, הבלתי-פוסק, של אם שלא ויתרה על גופות בניה — נגע בלב המלך. שתיקה כמעשה.
מה משותף לארבע הנשים? — כולן פועלות בתחום שאינו 'שלהן' כביכול: בנות צלפחד בעולם המשפט והנחלה (עולם גברי), רחב בתחום הבטחון והמודיעין, האישה מתקוע בתחום המשפט המלכותי, רצפה בתחום הלוחמה והכבוד הלאומי. אף אחת לא ביקשה רשות — פשוט עשתה.
האמת המשותפת לכל דמויות 'הולך נגד הרוח': הן לא מחפשות קונפליקט — הן מחפשות צדק, נאמנות, אמת. הקונפליקט עם הנורמה הוא תוצאה של שלמות פנימית, לא של מרדנות. זוהי גם הסיבה שהתנ"ך בוחר לתת להן מקום — לא כמרדניות אלא כמי שמחזיקות ראי אל מול החברה ומאלצות אותה להסתכל בו.
