סיכום על דוד בין שאול ליהונתן — נוב, עין גדי, וסיום מלכות שאול
הנקודות החשובות
- הקנאה שפרצה בשאול לאחר שיר הנשים ('שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו') לא שככה. היא התגלגלה לרדיפה ממושכת, שבמהלכה נאלץ דוד לברוח ממקום למקום. רדיפה זו הפכה לנסיבה שבה נבחן אופיו של דוד — ובכל פעם עמד בבחינה.
- דוד נמלט מהארמון ובא אל אחימלך הכוהן בנוב. אחימלך, בלי לדעת שדוד ברח משאול, נתן לו מהלחם הקדוש ואת חרב גוליית. דואג האדומי — שר הרועים של שאול — ראה הכל. כשסופר לשאול, ציווה שאול להרוג את אחימלך וכל כוהני נוב — שמונים וחמישה כוהנים נהרגו. דוד חש אשמה: 'אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ.'
- דוד ברח למערת עדולם, ואנשים רבים — כארבע מאות — התכנסו סביבו. הוא הפך ממנגן מלכותי לראש חבורה נעה, אך שמר על כבוד ה' ועל מוסר אפילו בדרך. הוא הציל את קעילה מהפלשתים, ושב לברוח כשידע שאנשי קעילה יסגירוהו לשאול.
- שאול רדף אחרי דוד בעין גדי — ונכנס למערה לצרכיו, מבלי לדעת שדוד ואנשיו נמצאים שם. אנשי דוד ראו זאת כהזדמנות: 'הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ.' אך דוד בחר אחרת — הוא רק כרת את כנף מעיל שאול בסתר.
- לאחר שיצא שאול, קרא אליו דוד, כרע ארצה והראה לו את כנף המעיל. הוא אמר: 'חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה לַאדֹנִי זֹאת — כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא.' שאול בכה ואמר: 'צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי.' הוא הכיר בצדקת דוד — ידע שדוד יהיה המלך — ועם זאת לא הפסיק לרדוף.
- בפרשת נבל הכרמלי, ביקש דוד שכר על שמירת עדר נבל. נבל ענה בבוז: 'מִי דָוִד? מִי בֶן יִשָׁי?' דוד קם לנקמה — אך אביגיל, אשת נבל, יצאה לקראתו עם מנחה ושכלה אותו בדברים: 'שֶׁלֹּא תָבוֹא עַל דָּמִים חִנָּם.' דוד ברך אותה על שמנעה ממנו מלחטוא. לאחר מות נבל, לקח דוד את אביגיל לאישה.
- ההזדמנות השנייה: לילה במחנה שאול — דוד ואבישי חדרו למחנה הישן. שאול ישן ואבישי ביקש להרגו. דוד שב ואמר: 'אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ — כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה?' הוא לקח את החנית וצלוחית המים ויצא — ולא פגע בשאול גם הפעם.
- לפני המלחמה האחרונה, ניגש שאול לאשה בעלת אוב בעין דור. הוא ביקש להעלות את שמואל המת — ניחוש שהוא עצמו אסר. שמואל המת אמר לו: 'מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי.' שאול הכיר בסוף הבא, נשבר לחלוטין.
- בהר הגלבוע, ישראל נחל מפלה נוראה. שאול נפצע קשה ואמר לנושא כליו: 'שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּדְקְרֵנִי בָהּ.' נושא הכלים פחד ולא עשה. שאול נפל על חרבו ומת. יהונתן ואחיו נפלו יחד. ישראל נסו מפני הפלשתים — תמונה של שבר לאומי מוחלט.
- סיום מלכות שאול הוא אחד הרגעים הטרגיים ביותר בתנ"ך. שאול — שהחל כאיש ענוותן ומלא תקווה — סיים חייו שבור ובודד. הפער בין פוטנציאל ראשוני לבין ביצוע בפועל הוא מוסר עמוק: גדולה אינה ניתנת, היא נבנית בהחלטות יומיומיות של אמונה, ציות וענווה מתמשכת.
הסיפור המלא
לאחר ניצחון דוד על גוליית השתנה מעמדו בישראל. העם העריץ אותו, שאול קירב אותו לבית המלך, ויהונתן בן שאול נקשר אליו באהבה עמוקה. אבל דווקא ההצלחה של דוד עוררה אצל שאול פחד וקנאה.
כאשר חזרו הלוחמים מן המלחמה, יצאו הנשים בשירה ואמרו: שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו. שאול כעס מאוד, מפני שהבין שהעם נותן לדוד כבוד גדול ממנו. מאותו יום הביט שאול בדוד בחשד.
הקנאה של שאול הפכה במהרה לסכנה ממשית. בשעה שדוד ניגן לפניו בכינור, שאול הטיל עליו את החנית וניסה להכותו. דוד נמלט מפניו. שאול ראה שה' עם דוד, והדבר לא הרגיע אותו אלא הפחיד אותו עוד יותר.
שאול הרחיק את דוד ממנו ומינה אותו לשר אלף. דוד הצליח בכל דרכיו, והעם אהב אותו. במקום לשמוח בהצלחתו של עבד נאמן, שאול ראה בו איום על מלכותו. כך נוצר ניגוד בין דוד, שהולך ומתחזק, לבין שאול, שהולך ונשבר מבפנים.
יהונתן, בנו של שאול, אהב את דוד אהבת נפש. הוא כרת עמו ברית, נתן לו את מדיו וכליו, והכיר באופיו ובשליחותו. הידידות בין דוד ליהונתן מיוחדת מפני שיהונתן היה יורש העצר, ובכל זאת לא קינא בדוד ולא נאבק בו.
שאול ניסה לערב גם את בני ביתו ברדיפת דוד. הוא נתן לדוד את מיכל בתו לאישה, אך גם קיווה שדוד ייפול בידי הפלשתים. מיכל אהבה את דוד, וכאשר שאול שלח אנשים להרוג אותו בביתו, היא עזרה לו לברוח דרך החלון והצילה את חייו.
דוד ברח אל שמואל ברמה, אך שאול המשיך לרדוף אחריו. בהמשך פנה דוד ליהונתן כדי להבין אם שאול באמת מבקש להרגו. יהונתן התקשה להאמין שאביו פועל כך, אך הסכים לבדוק את הדבר ולסמן לדוד אם הסכנה אמיתית.
במועד ראש החודש נעדר דוד מסעודת המלך. כאשר שאול שאל מדוע דוד איננו, יהונתן ניסה להסביר. שאול התפרץ בכעס, הבין שיהונתן עומד לצד דוד, ואף הטיל עליו חנית. אז הבין יהונתן סופית שאביו נחוש להרוג את דוד.
יהונתן יצא אל השדה ונתן לדוד את הסימן שנקבע מראש באמצעות ירי חצים. לאחר מכן נפרדו דוד ויהונתן בבכי ובברית. יהונתן ביקש מדוד לשמור חסד עם ביתו גם בעתיד. הפרידה שלהם היא רגע של נאמנות, חברות ואמונה בתוך עולם מלא קנאה ואלימות.
דוד נמלט והגיע אל נוב, עיר הכוהנים. שם פגש את אחימלך הכוהן. אחימלך נבהל לראות את דוד לבדו, אך דוד לא גילה לו את כל האמת. הוא ביקש לחם ונשק. אחימלך נתן לו מלחם הקודש ואת חרב גוליית שהייתה שמורה שם.
באותו מקום היה דואג האדומי, מעבדי שאול. הוא ראה את פגישת דוד עם אחימלך. מאוחר יותר סיפר לשאול על כך. שאול, מתוך חשד וכעס, האשים את כוהני נוב בשיתוף פעולה עם דוד.
שאול ציווה להרוג את כוהני נוב. עבדיו לא רצו לפגוע בכוהני ה', אך דואג האדומי ביצע את הציווי והרג שמונים וחמישה כוהנים. גם העיר נוב נפגעה קשות. אביתר, בן אחימלך, הצליח לברוח אל דוד.
כאשר שמע דוד מה קרה, הוא קיבל אחריות ואמר לאביתר שהוא ידע שדואג עלול לספר לשאול. דוד אמר: אנוכי סבותי בכל נפש בית אביך. הוא לא הרג את הכוהנים, אבל הרגיש שהגעתו לנוב גרמה לאסון. מכאן רואים את רגישותו המוסרית של דוד.
דוד ברח למערת עדולם, ושם התאספו אליו אנשים רבים: מצוקה, בעלי חוב ומרי נפש. דוד הפך לראש חבורה של אנשים שנדחקו לשוליים. למרות זאת, הוא לא הפך למורד חסר גבולות, אלא המשיך לחפש את רצון ה' ולנהוג בזהירות.
כאשר שמע דוד שהפלשתים נלחמים בעיר קעילה, הוא שאל בה' אם ללכת להציל אותה. ה' אמר לו ללכת, ודוד הציל את קעילה. אך כאשר שאול שמע שדוד בעיר סגורה, הוא חשב שיוכל ללכוד אותו שם. דוד שאל שוב בה' וגילה שאנשי קעילה יסגירו אותו, ולכן ברח.
במדבר זיף ובמקומות נוספים המשיך שאול לחפש את דוד. באחד הרגעים החשובים בא אליו יהונתן וחיזק את ידו בה'. יהונתן אמר לדוד שלא יירא, מפני שיד שאול לא תמצא אותו, והוא ידע שדוד עתיד למלוך. זו הייתה תמיכה נדירה של בן המלך במי שיירש את המלוכה.
בהמשך הגיע שאול לרדוף אחרי דוד באזור עין גדי. שאול נכנס למערה מבלי לדעת שדוד ואנשיו נמצאים בתוכה. אנשי דוד ראו בכך הזדמנות מושלמת להרוג את שאול ולסיים את הרדיפה. הם פירשו את האירוע כאילו ה' מסר את שאול ביד דוד.
דוד לא הסכים להרוג את שאול. הוא התקרב בשקט וכרת את כנף מעילו בלבד. גם על כך נקפו לבו, מפני ששאול עדיין משיח ה'. דוד עצר את אנשיו ולא נתן להם לפגוע בשאול. הוא בחר באיפוק מוסרי במקום נקמה מהירה.
כאשר יצא שאול מן המערה, קרא דוד אחריו, השתחווה לפניו והראה לו את כנף המעיל. דוד הסביר שאם רצה להרוג את שאול, יכול היה לעשות זאת. הוא שאל מדוע שאול רודף אחריו, והעביר את הדין לה'.
שאול בכה ואמר לדוד: צדיק אתה ממני. הוא הבין שדוד גמל לו טובה תחת רעה, ואף הודה שדוד עתיד למלוך. אבל ההכרה הזאת לא החזיקה מעמד לאורך זמן. שאול ידע את האמת, אך לא הצליח להשתחרר מן הקנאה והפחד.
בפרשת נבל הכרמלי נבחן גם דוד. דוד ואנשיו שמרו על רועי נבל ועל רכושו, וביקשו ממנו סיוע. נבל ענה בבוז ואמר: מי דוד ומי בן ישי? דוד כעס מאוד ויצא לנקום בנבל ובביתו.
אביגיל, אשת נבל, שמעה על הסכנה. היא יצאה לקראת דוד עם מנחה גדולה ודיברה אליו בחכמה ובענווה. היא ביקשה ממנו שלא ישפוך דם חינם ולא ייקח נקמה שתהיה לו למכשול כאשר יהיה למלך. דוד קיבל את דבריה וברך אותה על שמנעה ממנו לחטוא.
לאחר זמן מת נבל, ודוד נשא את אביגיל לאישה. הסיפור מלמד שגם דוד, למרות גדולתו, היה עלול להיכשל בכעס ובנקמה. גדולתו ניכרת בכך שידע לשמוע תוכחה טובה ולעצור בזמן.
בהזדמנות נוספת הגיע דוד עם אבישי למחנה שאול בלילה. שאול ישן, והחנית וצלוחית המים שלו היו ליד ראשו. אבישי ביקש להרוג את שאול במכה אחת, אך דוד סירב שוב ואמר שאין לשלוח יד במשיח ה'.
דוד לקח את החנית ואת צפחת המים בלבד, ויצא מן המחנה. לאחר מכן קרא מרחוק אל אבנר ואל שאול, והראה שוב שהיה יכול לפגוע במלך ולא עשה זאת. גם הפעם הוכיח דוד שהדרך אל המלוכה לא תעבור דרך רצח שאול.
לקראת סוף מלכות שאול התקרבה מלחמה קשה מול הפלשתים. שאול פחד מאוד ולא קיבל מענה מה' בחלומות, באורים או בנביאים. במקום לשוב בתשובה ולבקש דרך ישרה, הוא פנה אל אשת בעלת אוב בעין דור, אף שהוא עצמו אסר על בעלי אוב.
האישה העלתה את דמות שמואל, ושאול שמע בשורה קשה: ה' סר מעליו, המלוכה ניתנה לדוד, ומחר הוא ובניו יפלו במלחמה. שאול נשבר ונפל ארצה. הפנייה לבעלת האוב הראתה עד כמה התרחק מן הדרך שבה התחיל.
בקרב בהר הגלבוע נפלו ישראל לפני הפלשתים. יהונתן ואחיו מתו, ושאול נפצע קשה. הוא ביקש מנושא כליו להרוג אותו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים, אך נושא הכלים פחד. שאול נפל על חרבו ומת.
מות שאול ויהונתן היה שבר גדול לישראל וגם לדוד. שאול התחיל את דרכו בענווה ובתקווה, אך הקנאה, הפחד ואי הציות הובילו אותו לסוף טרגי. דוד, לעומתו, נבחן שוב ושוב ובחר בריסון, נאמנות, כבוד למשיח ה' והקשבה לקול מוסרי.
