סיכום על דבורה וברק ושירת דבורה
הנקודות החשובות
- ישראל שב לחטוא לאחר מות אהוד, וה' מוסרם ביד יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו. לסיסרא תשע מאות רכב ברזל – כוח צבאי עצום. ישראל מדוכא עשרים שנה עד שזועק לה'.
- דבורה אישה נביאה היא שופטת את ישראל בתקופה זו. היא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה לבית אל, ובני ישראל עולים אליה למשפט – דמות ייחודית: אישה, נביאה ושופטת בו-זמנית.
- דבורה שולחת לברק בן אבינועם ומוסרת לו את ציווי ה': 'לך ומשכת בהר תבור ונתתי בידך את סיסרא'. ברק מסרב ללכת ללא דבורה: 'אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי לא אלך'.
- דבורה מסכימה ללכת אך מזהירה: 'לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא' – הניצחון הסופי לא יהיה של ברק אלא של אישה.
- ה' מהמם את סיסרא וכל רכבו לפני ברק. סיסרא קופץ מרכבו וברח ברגל אל אוהל יעל אשת חבר הקיני – שבט שיש לו שלום עם יבין מלך חצור.
- יעל יוצאת לקראת סיסרא ומזמינה אותו: 'סורה אדוני סורה אלי'. היא מכסה אותו בשמיכה, נותנת לו חלב לשתות במקום מים שביקש, ואומרת לו לישון בלי דאגה.
- כאשר סיסרא נרדם, יעל לוקחת יתד האוהל ופטיש, ותוקעת את היתד בצדעו – מחיה אותו אל הארץ. סיסרא מת. כשברק מגיע בריצה, יעל מוציאה אותו לראות את המת.
- דבורה וברק שרים את שירת הניצחון – שירה פואטית וספרותית מהיפות בתנ״ך. השירה מספרת את הקרב, מהללת את השבטים שהגיעו לעזור ומבזה את שבטי הים שנשארו בבית.
- השירה מסתיימת בתיאור אם סיסרא המחכה לבנה שיחזור: 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'. היא שואלת: 'מדוע בשש רכבו לבוא?' – ולא יודעת שהוא מת. תיאור אירוני ועצוב.
- הסיפור והשירה מדגישים תפקיד מרכזי של שתי נשים – דבורה ויעל – שתיהן אחראיות על הניצחון. דבורה מתוארת כ'אם בישראל', ויעל זוכה לשבחים בשירה: 'תבורך מנשים יעל'.
הסיפור המלא
לאחר מות אהוד חזרו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'. בעקבות החטא מסר אותם ה' ביד יבין מלך כנען, שמלך בחצור, וביד שר צבאו סיסרא.
לסיסרא היה כוח צבאי גדול ומפחיד: תשע מאות רכב ברזל. באותה תקופה רכב ברזל היה יתרון צבאי עצום, ולכן ישראל הרגישו חלשים וחסרי כוח מולו.
בני ישראל היו מדוכאים תחת יבין וסיסרא במשך עשרים שנה. כאשר המצוקה נעשתה קשה, הם זעקו אל ה', וכך שוב מופיעה התבנית של ספר שופטים: חטא, שעבוד, זעקה וישועה.
בימים ההם שפטה את ישראל דבורה, אשה נביאה. היא ישבה תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל, ובני ישראל עלו אליה למשפט.
דבורה היא דמות מיוחדת מאוד בספר שופטים. היא גם נביאה, גם שופטת וגם מנהיגה שמכוונת את העם בשעת משבר. היא נקראת בשירה אם בישראל.
דבורה שלחה לקרוא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי. היא מסרה לו את ציווי ה': עליו לקחת עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון ולעלות להר תבור.
דבורה הבטיחה בשם ה' שסיסרא, רכבו והמונו יימסרו ביד ברק. כלומר, אף על פי שסיסרא נראה חזק, הניצחון תלוי בדבר ה' ולא בכוח הברזל.
ברק הסכים ללכת למלחמה רק בתנאי שדבורה תלך עמו. הוא אמר: אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי לא אלך. דבורה הסכימה, אך הזהירה שתפארת הניצחון לא תהיה שלו.
דבורה אמרה שה' ימכור את סיסרא ביד אשה. דבריה הכינו את הקורא לכך שמישהו אחר, ולא ברק עצמו, יביא את סיום הקרב.
ברק עלה להר תבור עם הלוחמים, וסיסרא אסף את רכב הברזל שלו ואת כל צבאו אל נחל קישון. ברגע הנכון אמרה דבורה לברק לקום, כי זה היום שבו נתן ה' את סיסרא בידו.
ה' המם את סיסרא ואת כל רכבו לפני ברק. צבא סיסרא התמוטט, וברק רדף אחרי הרכב והמחנה. סיסרא עצמו ירד מן המרכבה וברח ברגל.
סיסרא ברח אל אוהל יעל אשת חבר הקיני, מפני שהיה שלום בין בית חבר הקיני ובין יבין מלך חצור. לכן הוא חשב שאוהל יעל יהיה מקום בטוח עבורו.
יעל יצאה לקראת סיסרא והזמינה אותו להיכנס אל האוהל. היא כיסתה אותו, נתנה לו חלב לשתות במקום מים שביקש, וגרמה לו להרגיש בטוח.
סיסרא ביקש מיעל לעמוד בפתח האוהל ולומר לכל מי שישאל שאין שם איש. לאחר מכן הוא נרדם מעייפות גדולה.
כאשר סיסרא נרדם, לקחה יעל יתד אוהל ופטיש, ותקעה את היתד בצדעו. כך מת סיסרא ביד אשה, כפי שאמרה דבורה לברק.
כאשר ברק הגיע במרדף אחרי סיסרא, יצאה יעל לקראתו ואמרה לו לבוא לראות את האיש שהוא מבקש. ברק נכנס וראה את סיסרא מת.
לאחר הניצחון שרו דבורה וברק את שירת דבורה. השירה מתארת את מעשי ה', את התעוררות העם, את השבטים שבאו לעזור ואת השבטים שנשארו מאחור.
בשירה משבחים את דבורה ואת יעל. יעל נקראת מבורכת מנשים, מפני שהיתה כלי מרכזי בניצחון על סיסרא.
השירה גם מתארת את אם סיסרא המחכה ליד החלון לבנה שישוב. היא אינה יודעת שהוא מת, והתיאור יוצר סיום עצוב ואירוני לנפילת האויב.
סיפור דבורה, ברק ויעל מלמד שה' מושיע בדרכים מפתיעות, ושגם מי שאינו נראה כלוחם רגיל יכול להיות שליח משמעותי לישועה. הוא גם מדגיש מנהיגות נשית חזקה ואמונה בדבר ה'.
